איתי חכמה
00:16 שלום וברכות וברוכים הבאים לזה הקול שלך וגם שלך. אני איתי חכמה ואתם במעבדת הקולות, המקום בו אנחנו מנכחים איך הקול הפנימי שלנו מעצב את הדרך שבה אנחנו מתקשרים ביום יום שלנו עם העולם.
00:28 מהתור בסופר דרך שיח עם בני המשפחה, עבודה, ולמעשה בכל מקום שבו אנחנו נשמעים או רוצים להישמע.
00:36 בכל פרק נתמקד באופן שבו החיבור לקול הפנימי שלנו משפיע על הקול החיצוני.
00:41 בפרוזודיה, האקוסטיקה של הדיבור, אם זה טון, קצב, עוצמה, או אפילו ביכולת לקחת פאוזה בלי לפחד מהשקט.
00:49 כי בעיניי הקול הוא הכלי העיקרי, העוצמתי ביותר שלנו להבה, לאותנטיות ולהשפעה.
00:55 הקול הוא הסיפור האמיתי.
00:57 והיום נצלול לתוך סיפור אישי, מרתק של גילוי, הבנה ושינוי עמוק.
01:01 נדבר על איך אנחנו מפרקים דפוסי תקשורת ישנים ומגלים מחדש את הקול האותנטי שלנו, גם כשנדמה לנו שהעולם מצפה מאיתנו למשהו קצת אחר.
01:10 ואיך אנחנו מעזים לצאת מהמקום הנוח שלנו.
01:12 האורחת שלי היום יפעת גרוס אריאב, ליוותה אנשים בצמתי חיים ובמשך למעלה משני עשורים הייתה מנהלת בכירה בתחום ההייטק.
01:19 היא חוותה על בשרה איך קול שנתפס כדומיננטי ומלא תשוקה יכול להתפרש לפעמים אחרת לגמרי.
01:26 ואיך המסע שלה דרך הקשבה פנימית ותקשורת מקרבת, הוביל אותה לגלות את העוצמה שבשקט.
01:32 את החשיבות שבה שיום רגשות וצרכים, ואיך היא יצאה לחופשי במרכאות, אבל גם לא, כדי להחזיק היום את הקול הפנימי של מנהלים ומנהלות כמוה.
01:42 בוקר טוב יפעת, מה שלומך?
יפעת גרוס ארביב
01:43 וואו, בוקר טוב, איזה פתיח, מתרגשת, אה?
איתי חכמה
01:47 אז אנחנו נשמע מוזיקה ו
יפעת גרוס ארביב
01:49 זהו, סיימנו. אוקיי. סיימנו, בואי, מוזיקה נפייד ויאללה ביי.
איתי חכמה
02:06 היי פת, מה נשמע?
יפעת גרוס ארביב
02:07 בסדר גמור.
איתי חכמה
02:10 איך קמת הבוקר? קודם כל, אנחנו נפגשים ככה בבוקר של יום שני, בין ראש השנה ליום כיפור.
יפעת גרוס ארביב
02:16 כן. טוב, קמתי כבר אחרי משחק טניס.
איתי חכמה
02:20 אה?
יפעת גרוס ארביב
02:20 כן. ואחרי טיול עם הכלבה, ואחרי הקפצה ועניינים, אז אז אני מוכנה.
איתי חכמה
02:27 אנרגטית. ליום החדש. בשעה טובה.
יפעת גרוס ארביב
02:30 ושלום כאן.
איתי חכמה
02:31 כן. איזה קול היה לך הבוקר שהפעיל אותך שקרא לך לקום לטניס, להוציא את הכלבה?
יפעת גרוס ארביב
02:38 אה קול אופטימי, קול של חדבת עשייה, של וגם ידעתי שיש לנו את המפגש שלנו, שזה שזה גם מעורר אותי. כלומר, זה הכניס אותי ל ל דרייב כיפי.
איתי חכמה
02:53 איזה כיף.
02:54 אז אני רוצה לקחת אותך אחורה. ל לפני 5 וחצי שנים, 10 שנים, שהיית בעצם בהייטק, היית בתחום מאוד מאוד מנהלת בכירה.
03:04 חברה, אפשר להגיד את שמה?
יפעת גרוס ארביב
03:06 וואו, הייתי כל שלוש שנים בחברה אחרת. החברה האחרונה הייתה מידטרוניקס. זה חברת תעשייתית לרובוטים לבריכה. חברה גלובלית, בוא נגיד, הגוגל של התעשייה.
איתי חכמה
03:19 ומה התפקיד שלך שם?
יפעת גרוס ארביב
03:22 אה התפקיד שלי לכאורה היה לבוא להקים מחלקת מרקטינג שלא הייתה, שכל הדיגיטליזציה, אבל בעצם בפועל זה היה להטמיע איזשהי את האסטרטגיה החדשה של החברה שבעצם הבינה שהיא רוצה ללכת לעולמות חוויית הלקוח, הלקוח הישיר ולא דרך מפיצים.
03:44 כן. בעצם כל הברנד היה תחתיי ברמה של לשנות את השפה משפה של ברגים לספקים לשפה של חוויה של אנשים. בן זה אפליקציה, תקשורת, הכל תקשורת.
איתי חכמה
03:57 הכל תקשורת. זה ממש להנגיש, לפשט, לדבר בגובה העיניים.
יפעת גרוס ארביב
04:02 ממש. להבין את הצרכים בעצם של כל הסטייק הולדרי ב הזירה, כאשר נוסף לנו באמת עוד סטייק הולדר חדש לתעשייה, שזה בעצם הלקוח הקצה שלכאורה הוא לא היה חלק מתוך מערך התפיסה.
04:16 אבל מתוך העולם הזה היה אתגרים מאוד מאוד גדולים, זה חברה גלובלית, עם חברות בנות, להקים תפיסה מטריציונית, איך גדילה, חברה קיבוצית. יש שם המון מאפיינים מרתקים בעיניי, כלומר, היום בטח כשאני עובדת במערכות מורכבות, שזה מה שאני אוהבת, יש שם מאפיינים מאוד מרתקים של בעצם הביאו אותי להטמיע את הטרנספורמציה הדיגיטלית של של הארגון. וכמעט כל תפקיד שעשיתי, גם באמדוקס הביאו אותי להקים, להיות חלק מהקמה של יחידת דיגיטל אינוויישן. הייתי, צמחתי בתוך המומחיות הדיגיטלית של באמת התיווך בין העולם של מערכות לעולם של חוויה ואיך להנגיש את זה.
איתי חכמה
05:07 זה נשמע על פניו מאוד מאוד תפקיד באמת חווייתי מאוד, תפקיד שתורם ובאמת קמים בבוקר אני מניח עם סיפוק אדיר, עם משמעות, כן, הרבה מאוד משמעות.
05:17 אבל עדיין משהו היה לך חסר שם בדרך. כן. זאת אומרת, למרות שקמת עם התשוקה ועם המשמעות, משהו חרק.
יפעת גרוס ארביב
05:25 כן. כמעט כל תפקיד שוב, כשאני אומרת, כל התפקידים שלי זה תפקידי יש מעין. כלומר, זה איזשהי רצון, זה גם משהו שקיים בתוכי כנראה, עדיין. לחדש. בזה אנחנו לא משתנים. אה, להשפיע ולייצר ו ואני ואני אוהבת את ה את החלק ואיך אני יוצקת לתוכו את ה את התוכן ואת הדברים. המשמעות של זה זה ש גם שמתי על עצמי המון אחריות שאני אצליח לעשות את זה, ולכאורה ייחסתי את ההצלחה של החברה להצלחה שלי, הבלעדית. אה בתוך התפיסה, בתוך הקול הפנימי שלי.
איתי חכמה
06:07 זאת אומרת, איך התהלכת בעולם בתקופה ההיא כשאת אומרת שייחסת לעצמך את ההצלחות?
06:15 אם הייתי מכיר אותך לפני כמה כשאנחנו מדברים על מה, שש שנים?
יפעת גרוס ארביב
06:19 כן.
איתי חכמה
06:20 לא, יותר, כן. יותר. מה הייתי רואה ביפעת של לפני שש שנים?
יפעת גרוס ארביב
06:25 אני חושבת שזה יותר באמת הבא שאתה אומר שפת הגוף, היא הייתה שפה הרבה יותר מהירה, הרבה יותר לא קשובה. אני לא הייתי בנוכחות, הייתי ב-100,000 דברים בו בזמן. שלא נדבר שגם עם שלושה ילדים ו ו ג'ינגולים אינסופיים של החיים עם כובעים שונים, אז אה לא לא לא יכולתי להיות נוכחת, יכולתי לקחת משימה ולהביא אותה קדימה, לקחת משימה להביא אותה קדימה. אז בעצם הנוכחות שלי הייתה נוכחות מאוד קצרה, מה שנקרא.
איתי חכמה
07:02 קצרה. זאת אומרת, היית תכליתית, קצרה. הקצב דיבור שלך היה מהיר מאוד.
יפעת גרוס ארביב
07:09 כן. עדיין אני אוהבת כן. עדיין אני אוהבת קצב מהיר, אבל כן, חד משמעית תגיע לפואנטה. כלומר, כאילו תגיע לפואנטה.
איתי חכמה
07:17 אם היית פונה אלייך עם איזשהו מידע קצת עודף, אז היית מאבדת סבלנות באיזשהו אופן.
יפעת גרוס ארביב
07:22 כן. כן. פרו צינית, פור מי. מאו צינית, פור מי. הוא כן מושג שהוא היה נוכח. כלומר, שוב, היום אני אומרת את זה וזה קשה לי, כן? זה כאילו לא לא נעים לי בגוף. כי זה נשמע כאילו תועלתני. אבל זה פשוט היה איך לשרוד. כלומר, ככה יכלתי להצליח.
איתי חכמה
07:47 כי באמת
יפעת גרוס ארביב
07:47 גם כשבן אדם חושב שההצלחה שלו היא ההצלחה של המערכת, אז הוא לוקח את כל האחריות של המערכת גם עליו. נכון.
איתי חכמה
07:59 שזה מה שקורה היום בכלל. נכון. אז גם בעצם גם איזשהו פאסון מסוים, כי אם את לוקחת את כל האחריות עלייך, יש פה קצת איזה כזה מתוח ו
יפעת גרוס ארביב
08:09 אה כן, יש פה איזה תחושה לפעמים של פער מאוד גדול, כי לכאורה תחושה חיצונית של מישהי חזקה ויודעת וגם מדברת בסימני קריאה סביר להניח.
איתי חכמה
08:21 הפיץ' תמיד נמוך וחזק ועוצמתי, כן.
יפעת גרוס ארביב
08:25 אה יש את החלקים האלו. ועם זאת, יש את החלקים שבלילה זה המון המון מחשבות ותחושת לבדות מאוד גדולה ואיך לעשות את זה יותר נכון ויותר טוב, והמון המון מילים שנאמרו במסדרון שגם אם אני לא הייתי נוכחת, הם פגשו אותי.
איתי חכמה
08:44 מה למשל? מה את זוכרת שנאמרו במסדרון?
יפעת גרוס ארביב
08:48 אממ זה היה יכול להיות כל מיני דברים, אני אתה יודע, זה יכול היה להיות ב שוב, אני אני עכשיו מנכיחה את הדברים הפחות נעימים. כמובן גם המון דברים טובים. אבל בתוך המקומות האלו, זה כן ש אה אה היא לא סומכת. זה כן זה שכאילו מה היא מה היא צועקת? זה כן זה של כאילו מה הקטע שלה? כלומר אפשר לחשוב. לא לוקחת את החיים רציני. כל מיני אמירות כאלו, שהם אמירות ש שוב, נבעו מפער מאוד מאוד גדול של מישהי שבאמת ממלא וקום להמון המון דברים. אז יש פה כאב מאוד גדול. בגלל זה אני היום הכל של מנהל. כלומר, אני לא מתעסקת היום מה אחר חווה במסדרון, כלומר, אני גם מתעסקת בזה, כמובן. אבל קודם כל זה איזה באמת בעיניי תופעה טרגית של פער מאוד מאוד גדול של רצון ונאמנות ואיזה תשוקה מאוד גדולה להצליח, אבל לחשוב שבאמת הכל תלוי בך.
איתי חכמה
09:12 כן. ואז אני לוקחת אותך לחוויה באמת שפתאום קיבלת איזשהו הדוד של איך אחר רואה אותך. ואת מגיעה הביתה ואת אומרת, מה מה עובר עלייך באותם רגעים? זאת אומרת, מבחינת הפער הזה שפתאום נוצר בין איך שאת מעבירה את המסר לאיך הוא נקלט עבור הצד השני.
יפעת גרוס ארביב
10:29 אז הדבר הדבר היותר גרוע זה שאז אני חוזרת הביתה ומשתפת את בעלי, ואז הוא אומר לי, הם צודקים. מה את רוצה? אוקיי? את את יודעת, את זה היה זמן, מה שנקרא, להיכנס בכל המרחב. אז אמפתיה לא הייתה.
איתי חכמה
10:50 פידבק 360.
יפעת גרוס ארביב
10:51 כן. כן. וזה דרך אגב, גם היום שאני מלווה מנהלים, זה באמת תופעה אחת התופעות המאוד מאוד חזקות שאנחנו פוזרים כאילו לאנשים שהכי קרובים לנו, אבל גם שם יש פערים מאוד גדולים בתוך התקשורת. בגלל זה אני מאמינה בכל ליבי וזה מה שאני עושה היום, שאין הבדל. כלומר, המערכת הפעלה שלנו, היא קיימת בכל הכובעים שלנו. אין אין אין הבדל בין האישי למקצועי. כלומר, אנחנו מביאים את מערכת הפעלה שלנו בכל אחד מהמרחבים. ו וזה הכל באמת במערכות יחסים ובתקשורת.
איתי חכמה
11:30 וזה ולמעשה חיפשת אמפתיה. כשאת אומרת באיזשהו אופן שאת לא יודעת לחבק את האמפתיה כלפי מישהו אחר, ורק חיפשת לקבל אמפתיה בעצמך. ומה קרה בהתנגשות הזאת שבעצם פתאום חווית חוסר אמפתיה כשאת היית במקום החלש שלך מול עצמך? הפגיעה?
יפעת גרוס ארביב
11:47 זה מייצר המון המון אשמה פנימית, כעס פנימי, אה תחושה של לא מבינים אותי, לא רואים אותי, ויחד עם זאת באמת את משוגעת, את לא בסדר, אה למה זה למה הם יכולים ואת לא. כלומר, המון המון שאלות שאתה באמת שואל את עצמך למה אני?
איתי חכמה
12:12 למה אני? ו ומה נבע מהשאלות האלה? לאיזה מסע יצאת כתוצאה מהש, כי יצאת למסע.
יפעת גרוס ארביב
12:20 כן. יצאתי למסע, יצאתי למסע כי ככל שהייתי כל החלקים האלה שאני אומרת לך, ככל שהייתי יותר בכירה והיו יותר רועים שהצריכו מיכל יותר גדול גם של שלי להתמודד עם החוץ וגם שלי להבין את אותי, כלומר, איזשהו חיבור שהוא יהיה הפער שהוא לא יהיה כל כך גדול, שהוא יהיה הרבה יותר מצומצם, אז ככל אני קוראת לזה, כלומר, החוסן הנפשי או היכולת שלנו להתמודד עם תוך התהליכים האלו, אז היה היה צורך יותר גדול. אז כלומר, ככל שהתקדמתי, שם היה הצורך, עד שבאמת הוא היה כל כך עוצמתי שהוא התפוצץ לי כשאני במקרה הלכתי לרטריט, התוודעתי לאיזה רטריט שמישהו הגיע מהולנד של תקשורת מקרבת.
איתי חכמה
13:13 מה גרם לך אבל ללכת לרטריט הזה בכל זאת?
יפעת גרוס ארביב
13:16 זה זה לא היה קשור אפרופו לעבודה. עד אז הייתי מאוד ברור לי שאני און טופ דה מאדר פאקר, מה שנקרא. אני לא לא זקוקה לשום עזרה ו כלומר, זה המצב. המצב זה שעובדים מאוד מאוד קשה וכאילו לפעמים אפס, לפעמים דאונס וכאילו כן, אתה לבד וזהו. וטיפ וטיפ. כלומר, זה כבר קבלה.
איתי חכמה
13:39 כן. אז על זה לא התעסקת. קבלה או דחייה באיזשהו מקום? להדחה.
יפעת גרוס ארביב
13:43 כן. זה כאילו, ככה היום אנשים הולכים. הם לא זה היום אחד הדברים שאני מביאה ואני אומרת זה לא. כלומר, כן. אתה לא יכול לחיות ככה, להכניס, להשקיע באמת 80% מהאנרגיה שלנו והזמן שלנו במשמעות שלנו בעולם מרחב העבודה ולא להיות מטופל שמה, כאשר בהכרח צריך להיות מטופל בכל הסביבה שלך, חד משמעית.
איתי חכמה
14:05 כי תראי מה את אומרת בעצם. את אומרת שאת רצית בסופו של דבר, אני מניח, שרצית את אותו הדבר שהעובדים שלך רצו ממך. לישמע ולהיראות.
יפעת גרוס ארביב
14:13 חד משמעית. ברור. מה זה? אנחנו אנשים. בדיוק. זה בסופו של דבר זה זה הדבר המשותף לכולנו. אנחנו רוצים להיראות, להישמע ושיבינו אותנו. בדיוק.
איתי חכמה
14:22 ולא קיבלת את זה, ואז גם לא יכולת להעביר את זה גם הלאה. זאת אומרת, זה המקום שבו לא הייתה לימה בין הקול הפנימי שלך לצורך שלך לבין מה שיכולת לתת גם הלאה לעובדים שלך. כן.
יפעת גרוס ארביב
14:37 אני לא הייתי אם זה היה אחד לאחד, כן? כלומר, אם תשאל אנשים שעבדו איתי, הם הם לא חוו את זה. אני חוויתי את זה. כלומר, הפער הוא היה פער מאוד מאוד גדול אצלי. אנשים בסופו של דבר חווים את עצמם, כן? כלומר, הם לא זוכרים באמת את יפעת. בוא, כלומר, היית משמעותית, היית גם כזאתי וגם כזאתי. כלומר, אנחנו ההבנה שלי, העבודה שלי הייתה זה שלא כולם צריכים לאהוב אותי, כן? אני לא צריכה לרצות את כולם. אני לא צריכה חד משמעית. כלומר, העבודה היא היא בסופו של דבר בתוך הזירה שלי, איך אני לא אני לא מתבלבלת אם מישהו אמר לי משהו שהוא לא היה לי נעים. אוקיי? ועכשיו אני מבינה שבעצם הוא לא הבין אותי, ורק רציתי בסך הכל לעשות 1, 2, 3. כלומר, אני אני אני כמעט כל דבר זה יזיע אותי. מישהו היה חלש מהצד השני ואז הוא הרגיש שאני מאיימת עליו, אז זהו, אני קרסתי.
איתי חכמה
15:36 זאת אומרת, שלא ריצית, אבל עדיין התגובתיות של האדם האחר כן גרמה לך להסתכל פנימה על עצמך, זה כן, זה הפיל אותך. תסמונת מתחזה אני מניח.
יפעת גרוס ארביב
15:52 אצלי אצלי לא היה תסמונת מתחזה במקרה שלי.
איתי חכמה
15:56 אוקיי.
יפעת גרוס ארביב
15:56 אה היה כן תסמונת של שוב, אני לא מובנת, אני לא אהובה, אני לא, כלומר, אני כל כך נותנת, אני אצלי זה אני מאוד מרצה, הייתי, היה לי מנגנון של ריצוי מאוד גדול.
איתי חכמה
16:10 את רצית שיאהבו אותך, אבל שידרת שאת לא רוצה שיאהבו. זאת אומרת, כן, לא צריכה, כן. בדיוק, לא צריכה ש. כן. כן. כן. המסרים הכפולים, זה מדהים.
יפעת גרוס ארביב
16:21 כן, שאני לא ידעתי שזה מה שאני משדרת. כלומר, זה זה המומנט. המומנט שלי היה להבין שבהכרח אנשים לא פועלים מתוך מערכת ההפעלה שלי. כלומר, הם בכלל לא רואים אותי כמו שאני רואה את עצמי, וגם הם לא הם לא מדברים את אותה שפה. אנחנו לא מדברים את אותה שפה בכלל, אף אחד מאיתנו, שזה מטורף. אנחנו יכולים להתווכח על מילה כי בשבילי היא יושבת על משהו אחד
איתי חכמה
16:47 הטריגר פוינט שלנו שונה לחלוטין.
יפעת גרוס ארביב
16:50 כן. אז אז בתוך הדבר הזה ההבנה הזאתי היא היא קודם כל הייתה להבין, אה, כלומר, כשאני מדברת אז האחר לא, אני צריכה לקחת בחשבון שלא ברוך שהוא הבין את מה שאני אומרת. הוא לא רק שהוא לא לקחת בחשבון שיכול להיות שהוא לא, הוא בהכרח לא הבין את מה שאני אומרת. אוקיי? שזה זה עיקרון שאם היו מלמדים אותנו, אז הדבר הראשון שהיית שואל אחרי שאתה מדבר, זה מה הבנת? כי אתה יודע שבהכרח הבן אדם לא מבין אותך.
איתי חכמה
17:23 נכון, שאלת בהירות, כן. לראות שבאמת אנחנו נמצאים על אותו על אותו דסיימ פייג'. ממש ככה.
יפעת גרוס ארביב
17:30 אבל מי מי בכלל נתן לנו את הכלים האלה? ובתוך הדבר הזה, החיבור לתוך שפה של צרכים, להבין שכל באמת רגש שמופעל אצלנו, בין אם הוא חיובי או שלילי, הוא בעצם יושב על איזשהו צורך עמוק שקיבל מענה או לא קיבל מענה. ואז ברגע שאנחנו מתחילים להבין את הבהירות הפנימית שלנו, מה הוא הצורך, מה אני, אז אנחנו מתחילים להבין מה למה למה אני פועלת כמו שאני פועלת בפנים. אז אנחנו מתחילים לבנות מערכות שהם ככה פועלות. כלומר, כל הזמן לשאול למה אתה פועל כמו שאתה מסקרנות, למה המערכת פועלת כמו שהיא? ולאט לאט הבהירות נובעת מהרצון המאוד עמוק לייצר מה שנקרא אלימה אופטימלית של הצרכים, כן? וזה זה זה תובנה מאוד עמוקה שגרמה לי לצאת באמת למסע. א' באמת לא יכולתי להיות יותר בפלטפורמה שהיא היא עשתה לי טריגרים מאוד כבדים גדולים, שזה מקום העבודה. כלומר, לא יכולתי להתרפא שם, כלומר, כי הייתי הרבה יותר הייתי מושקעת שם.
איתי חכמה
18:48 מושקעת בפנים, כן.
יפעת גרוס ארביב
18:50 כן, הייתי מושקעת. הייתי צריכה לעשות סטופ, כאילו בצורה דרמטית וטראומטית. אבל הדרך שלי והמסע שלי זה שהלכתי ללמוד באמת, הלכתי לחקור קודם כל.
איתי חכמה
19:02 אז אני מחזיר אותנו לרטריט. יאללה, יאללה. שבעצם אמרת שהגעת לרטריט שמה הייתה המטרה שלך, אם אנחנו מדברים על מטרות. למה רצית להגיע?
יפעת גרוס ארביב
19:13 אני לא יודעת, אני לא יודעת. אני אני פשוט אני חושבת שבאותה תקופה אני הלכתי, התחלתי ללכת לפסיכולוגית, כי באמת איזה קולגה בעבודה אמרה לי, את את את חייבת ללכת לטיפול. אוקיי? כי כי העומס היה ענק, כי היא אומרת, אני הלכתי וזה עזר לי. כלומר, זה עזר לי.
איתי חכמה
19:35 זאת אומרת, שידרת עומס בצורה מסוימת, כן, והמון אנרגיה. כן, אתה יודע, עובדים יום שבת
יפעת גרוס ארביב
19:43 עבדנו מאוד קשה. אני כל שלושה שבועות נסעתי שבוע לחו"ל, כאילו, שוב, עם ילדים,
איתי חכמה
19:48 דספטיבי ברמות, כן.
יפעת גרוס ארביב
19:49 כאילו, זה זה היה, וזה היה שוב, להוביל שינוי שעוד אף אחד לא רצה להכיר בשינוי. כלומר, היו שמה היו שמה אלמנטים שבהכרח היו גם עוד מאפיינים גדולים, שכשאני מחזיקה שינויים לארגונים, יש גם מאפיינים לשינוי. הביאו אותי להביא שינוי כשהם עוד לא רצו בשינוי.
איתי חכמה
20:11 אוקיי. כלומר, אז גם פה חוסר עלימה.
יפעת גרוס ארביב
20:14 כן. כלומר, היה חוסר עלימה כל כך עוצמתית בדרך אגב, בדרך כלל מנהלים הם מרגישים את העוצמה הזאתי כשהם כן צריכים להוביל משהו בתוך מערכת שהיא היא גם לא מדויקת.
איתי חכמה
20:27 ברגע שיש תחריקה הזאת, פה בעצם את זה זה משפיע על כל ה, כן, על כל הגורמים.
יפעת גרוס ארביב
20:33 ואז מתוך זה גם מי אתה ומה אתה? אני יכולה יכלתי להשפיע על עצמי, כן? לא לא באיזשהו שלב הבנתי שהמערכת גדול, אני לא יכולה להשפיע על המערכת.
איתי חכמה
20:44 זה נכון לגבי הכל, כן. אנחנו יכולים להשפיע רק על עצמנו בסופו של יום. כן.
יפעת גרוס ארביב
20:48 כן. יצאתי למסע שלי עם עצמי. אז אותה פסיכולוגית, היא אז אמרה לי, כאילו, בואנה, מה זה יתאים לך ללמוד את זה, להכיר את זה, ולא יודעת מה זה. ואז פתאום היה איזה רטריט של מישהו שהגיע מהולנד, והתחלתי לחקור את זה, ואמרתי לבעלי, יאללה, בוא נצא, בוא מה, כי זה למערכות יחסים ולזוגיות, וזה להכל, כאילו, זה לדינמיקה של תקשורת. ואפרופו מה שאמרתי לך, שאחד המאפיינים היה שהייתי מגיעה עם העוצמות האלו הביתה, ובבית כן היו אומרים, מה את רוצה? הם צודקים, כן? אז כאילו, גם שם היה מתח מאוד מאוד גדול.
איתי חכמה
21:27 תסכול ורק מעצים את הבדידות עוד יותר.
יפעת גרוס ארביב
21:31 כן. כן. אז הלכנו, והיה לנו, מה זה, כלומר, גם זה לא שהייתי בן אדם של היום יש את זה, כאילו, היום זה תופעה מאוד ידועה. אז אז היה כאילו נישה של קבוצות מסוימות, כאילו, אני לא הייתי בקבוצה הזאתי.
איתי חכמה
21:47 כי את מאוד חומרית, היית מאוד שורשית וזה קצת היה רוחני, באיזשהו אופן. בדיוק. הדיכוטומיה הזאתי, כאילו.
יפעת גרוס ארביב
21:55 ובאותה תקופה היית מחוברת לרוחניות שבך? לא. לא. לחלוטין לא. אני אומרת לך,
איתי חכמה
22:04 אז הגעת עם ציניות?
יפעת גרוס ארביב
22:05 כן. וואו. חד משמעית.
איתי חכמה
22:07 איך זה בא לידי ביטוי הציניות שלך בתוך המפגש הזה של תקשורת עם בעלך?
יפעת גרוס ארביב
22:14 כלום, באתי, כאילו, אמרתי לעצמי, יאללה, בוא נראה, ובאמת היו את אלו שדיברו ומדברים, ואני כאילו, מה מדברים עכשיו? מה הם מה הם משתפים? חוספים? מה קורה פה? כן? אנשים, הלו. אה היו את הקולות האלו, בוודאי. זה מהקולות של זה מביך, זה מאוד מלחיץ להיות חשוף. אה, אתה לא סומך, כאילו, על המערכת עוד, כאילו, אתה לא מכיר אותה. אז כל הדבר הזה שם לך איזשהי אתה פועל במנגנוני התגוננות של הישרדות. סימפליסט דת. כלומר, היום זה היום הכל כל כך ברור לי שאני יכולה להבין את זה. אבל היה משהו שמה שמה שנקרא, אמר לי, היה לי איזה קול פנימי שאומר תתמסרי, תתמסרי, עזבי אותך. תפסיקי כבר רד עם השטויות שלך, תתמסרי, תתמסרי. התמסרתי. ממש התמסרתי. זה היה שלושה ימים ומה שנכנסתי, מה שיצאתי לגמרי לא לא היה אותו בן אדם.
איתי חכמה
23:19 ממש התקלפת.
יפעת גרוס ארביב
23:21 כן. כן. התקלפתי לעצמי. כי זה לא קשור לאף אחד כאילו לסביב זה כאילו כלום ושום דבר, זה לעצמי.
איתי חכמה
23:29 כאילו פגשת את עצמך, מה, בפעם הראשונה? שאת פוגשת את עצמך פתאום בצורה
יפעת גרוס ארביב
23:35 לא, אני כן, אני חשבתי שאני בן אדם מאוד מחובר, אבל אבל אבל אה ואתה יודע, לפעמים שאתה מסתכל כאילו, אתה מסתכל על הדברים שכתבת וזה, אני אומרת לעצמי, פש, מודעת, כאילו, תמיד היית מודעת. פשוט לא לא לא ראית את זה. פשוט לא ראית את זה. אתה נורא לפעמים כתבים, יש לי ארגז כזה של מכתבים ודברים, אני אומרת, פש, היית בואנה. אה, אבל אה אתה לא מכוות את האירועים שקורים לך, לי, אני לא, אני לא עשיתי את זה, ואני רואה את זה היום אצל הרבה אנשים, יש לנו את התכונה שאנחנו הרבה יותר מכוות מכוותים את האירוע השליליים מאשר את האירועים החיוביים. כלומר, אם שקיבלתי מחמאה, אני לא הקשבתי למחמאה. אני באמת לא הקשבתי למחמאה. אז זה כאילו זה היה גם משהו שאף פעם לא התמלא. רציתי אהבה, רציתי הכרה, אבל לא באמת מילאתי את זה.
איתי חכמה
24:33 לא נתת לה ערך.
יפעת גרוס ארביב
24:34 לא. לא, אני לא ייחסתי לזה. איך היית אומרת, אני לא ייחסתי איך הקמתי את זה ואת זה ואת זה. אמרתי שטויות, כאילו הקמתי. מה? איך יזמת, איך עשית את זה? לא. עשיתי. לא, כי לא כל בן אדם יכול לעשות את זה. סימפלי פת. לא כל בן אדם יכול לעשות. למה למה למה למה את מורידה? לא כל בן אדם, יש לך מאפיינים שיכולים להכיר.
איתי חכמה
24:58 זאת אומרת, זאת אומרת, שהגעת לאן שהגעת, הגעת לפסגות, הגעת לזה שאנשים זיהו לא, בואי, זיהו בך מישהי שיכולה לבנות עכשיו תשתית שלמה וסמכו עלייך. אבל באיזשהו מקום, כש אם אנחנו מנקים רגע את הרעשים החיצוניים, כשאנחנו מביאים אותך הביתה למקום הסגור שלך עם עצמך, לא סמכת על עצמך. זאת אומרת, לא היית בטוחה עד כדי כך ביכולות שלך.
יפעת גרוס ארביב
25:24 כן, זה הפער בגדול. אם נותנים לכותרת לפערים שלנו, זה בסופו של דבר זה אהבה עצמית, לסמוך על עצמנו, זה כאילו כל מיני באמת מה שנקרא החלקים האלו לחזק אותנו בתוך הבפנים, כדי ששוב, הפער לא יהיה כזה גדול מבחוץ. זה נכון. זה זה נכון, שזה בסופו של דבר זה הפערים שם. כלומר, לא ידעתי להגדיר את זה אז, אבל זה כן. כלומר, לא סמכתי על עצמי כמו שסמכו עליי כנראה. לא לא לא ראיתי את עצמי כמו שאחרים ראו אותי.
איתי חכמה
26:01 וכמה היית ערה לזה לפני שהגעת לרטריט ולפני כל המהלך, לחוסר ביטחון הזה? לא, לא, אפס. אפס. ובטו
יפעת גרוס ארביב
26:09 פתאום כשהתקלפת, מה מה גילית? ויותר מזה, לא רק מה גילית, גם איך פתאום הגבת לגילוי הזה? איך התמודדת איתו? אז אז קודם כל באמת, אחרי התקשורת מקרבת ואחרי כל הדבר הזה, אני ממש חקרתי את זה המון והלכתי ללמוד אצל ארנינה קשטן שהביאה את התקשורת מקרבת לארץ, והיא באמת אני מגדירה אותה המורה הרוחנית הראשונה שלי, ששמה עברתי בעצם תהליך התקלפות וגם למידה שמשם גם יצאתי עם הסמכה, כאילו המשכתי להסמכה של therapist coaching, כלומר, ליווי בתוך תפיסה של התפתחות אישית. ובעצם כל התקופה הזאת זה היה להתחיל לקלף את עצמי. כלומר, בתוך תהליכי הלמידה, אין למידה שהיא מפה, מהראש. היא רק למידה חווייתית שאתה חייב להתמסר ולהתקלף. אז א' אתה נחשף בכלל להבין איך זה לעבוד בתוך מרחב אישי, אינטימי, קבוצתי, שפות שאני לא הכרתי, כן? כלומר, מגוון עצום של אנשים, כלומר, כמוני, כמוך, כמו כלומר, מכל מכל הוורטיקלי, מכל המינים, מכל הסוגים, וזה כל כך מרגש, כי אנחנו באמת כל כך מתאים שאנחנו חושבים שאנחנו הולכים למשהו שמוכר ודומה, שזה בכלל לא, ומה שכן, אז אנחנו בכלל לא מייחסים לו בגלל שהוא בא ממקום אחר ונראה אחרת. זה באמת, זה טרגי למה דאי כל העולם האנושי הזה, בחייאת. ואז אז אז המון המון התקלפתי וזה הביא אותי לבכות המון, המון, המון, המון. לא בכיתי.
איתי חכמה
28:05 לפני כן? היה בכי?
יפעת גרוס ארביב
28:07 היה בכי של תסכול, לא בכי של התרגשות, לא בכי של הצפה רגשית. כלומר, היה הרבה פעמים אצלנו היום אנשים, כלומר, בכי זה מה קרה? מה קרה? מה קרה? עכשיו, לפעמים אתה לא יכול להסביר כשאתה מאוד מחובר למנעד רגשי מאוד גדול שהמון דברים תופסים אותך. כלומר, בן אדם שמתחבק עם מיש, זה מרגש אותך, אתה מתחיל לבכות. בן אדם שמספר סיפור עצוב, אתה מתחיל לבכות. בן אדם ש ש שצוחק ו וזה, אתה מתרגש, אתה מתחיל אתה רואה עלה בחוץ, פתאום, הציפור ש הכל כאילו מציף. אז ההצפה הזאתי היא היא גורמת לך מאוד לדבר. אני אמרו לי ישר שמשהו השתנה בעיניים שלי. כלומר, היה משהו שכנראה, הייתה לי איזה תמונה בפייסבוק, זאתי כזאתי. קפוצה. כאילו דונט פאק with me, מה שנקרא. וכאילו משהו השתנה. כלומר, אני לא רואה את העולם ככה. כלומר, אני רואה יש איזה רכות. רכות, כן. רכות, רכות מאוד גדולה. כלומר, היום בוודאי, אבל ו וזה מעניין, כי לפעמים כשאני כן מדברת על השפה של נניח, אם תביא לי עכשיו פודקט, אפליקציה, עניינים וזה וזה, אתה תראה אותי ישר עם אנרגיה של אה של פעם. וכשאני מטפלת ומלווה, אנרגיה אחרת לחלוטין. זה כאילו זה זה קטע.
איתי חכמה
29:36 מה מה גורם לך להוציא יותר אנרגיה? מבחינתך, כשאת נמצאת במקום האמפתי, בטיפול או כשאת נמצאת בתוך ה-doing? מה מה? מה זאת אומרת שוב? מה זאת אומרת להוציא יותר אנרגיה? איזה בסופו של דבר, איפה את מרגישה שאת דרוכה יותר? שאת מותשת יותר בסוף יום?
יפעת גרוס ארביב
29:54 אה, לא, קודם כל היום אני כמעט היום אני אני מרגישה שאני באיזה מקום תשוקתי שלי שאני אני באמת בהלימה מאוד גבוהה עם מה שאני עושה. אני כן כשאני, אני בגלל שאני מלווה גם השילוב של אסטרטגי ורגשי, אני שמה לב שהשפה שלי, שרגע צריך לבנות אנשים שאני מלווה אותם רגע את החשיבה האסטרטגית שלהם, במצגת, כן? בניהול התקציב, בניהול השינוי, בניהול היחידה שלהם, המבנה, התפיסה, התכנים, אז הרבה פעמים השפה שמה היא היא כן דרוכה, היא לא דרוכה במובן היא פשוט אחרת. היא תכליתית, אני יכולה לנגוע בכל הכובעים. כלומר, אני זה גם
איתי חכמה
30:44 כמה כמה את מדברת איתם באמת על המקום הרגשי?
יפעת גרוס ארביב
30:47 או שאת המון, אין, אני לא, אין אצלי, אין אצלי. קודם כל, קודם כל, זה קודם כל, כלומר, חד משמעית. אבל אבל זה הכל עניין של לבנות אמון. אני מאוד טובה בלבנות אמון. כלומר, אה אחד זה דיברנו, כאילו, אפרופו גובה העיניים. כלומר, אני משתפת את החוויות שלי, את החוויות הרגשיות שלי, יש שם המון הדוד. זה דברים שאני חוויתי. הכאב הוא כאב משותף. כלומר, מתי זה לא בא מ ייעוץ, אני יודעת ואני אגיד לך מה. אני לא, אני לא חיה טיפים, אני לא חיה אני, אני נותנת כלים, כן? וזה ברור לי שהכלים האלו הם לא מעכשיו לעכשיו אנחנו יכולים להטמיע אותם. אני כן מדברת בשפה של שיש KPI לתהליכי שינוי, כלומר, אני מדברת שפה עסקית, אבל התהליכי הטמעה של שינוי של של שאתה יכול למדוד אותם, זה בתדירות, זה בעוצמה, זה במשך, אז אני מסבירה מה זה אומר ש הרבה פעמים אנחנו חושבים שזה לא אחד או אפס. זה כאילו לא כל דיכוטומי, כן. פתאום מבינים שאיזה הרגל שהיה לנו כל כך ברור, פתאום אנחנו עושים אותו ואנחנו יכולים כבר ל לרווח.
איתי חכמה
32:00 שיש איזושהי גמישות מחשבתית שפתאום נכנסה גם כשאת בעצם מכניסה פנימה לתוך העולם הזה שהוא מצד אחד היה מאוד אנליטי ודיכוטומי של אפס אחד.
יפעת גרוס ארביב
32:14 כן.
איתי חכמה
32:15 ואיך הם מקבלים את זה? מדהים, מה זאת אומרת? הם שואבים לזה, מה? זאת אומרת, ברגע שאת מגיעה עם הפגיעות שלך ושת נחשפת מולם, אז את בעצם מייצרת איזושהי קרבה, שזה אזור שאיזשהו מרחב בטוח שאפשר. גם מלכתחילה זה המרחב.
יפעת גרוס ארביב
32:32 כלומר, זה מרחב שאני מספרת ואני אומרת, זה כן, זה זה המרחב, זה מרחב בטוח, לא שיפוטי. שכל המטרה היא ש להתמסר. ואני כן אומרת, ככל שתתמסרו, כך נוכל לעבוד בכיף. ו וזה תהליך.
איתי חכמה
32:50 יש כאלה שירטעים?
יפעת גרוס ארביב
32:52 בהתחלה. יש כאלו שמביאים יש כאלו שזקוקים יותר להכוונה. יש כאלו ש פשוט ש צופים. יש כאלו שהם סקפטים, אז הם בוחנים. יש כאלו שכן דורשים לדעת אז מה עשינו בסוף היום כדי שיהיה להם איזשהי זה תחושה ש שיצאנו עם משהו. יש תוצאות, כן. יש כל כך הרבה סוגים. מאוד מעניין.
איתי חכמה
33:22 ואיך אנחנו מדברים בעצם על שש וחצי שנים, על שש שנים שבאמת גם העולם עבר טלטלה בשנים האלה. זאת אומרת, קורונה, מלחמה. איך את רואה את ההשפעה הזאת שבה השפעה ענקית.
יפעת גרוס ארביב
33:34 השפעה ענקית. אני אחד, יש לי יש לי הרצאה מאוד מעניינת שאני אומרת שהארגון על ספת הפסיכולוג, ששמה אני מסבירה שאנחנו כפרט, כאינדיווידואליים, הדבר המטורף זה ש שאנחנו עוברים קצב של שינוי תודעתי מאוד מאוד גדול. כלומר, אם בעבר כמו שאמרתי לך, מי היה ברטריט, היום אין מישהו שלא נמצא. כלומר, זה אנחנו בשפע של כלי התפתחות. כלומר, אין היום כלי אחד שאני יכולה להגיד לך, זה הכלי. זה בסופו של דבר זה איזשהם שפות זהות שכל אחד נתן לזה מנוח שונה, אבל המהות היא אותה מהות. אנשים חשופים לזה, אנשים חשופים לכאב, אנשים חשופים למוות, אנשים חשופים להבנה שהם צריכים להתמודד. עזוב שאנחנו צריכים להתמודד כבר שנתיים בתוך מלחמה, כן? שזה שאנחנו צריכים אז אנחנו צריכים את זה. כלומר, הם רצו ואמרו, אוקיי, אנחנו צריכים אנחנו צריכים כלים להתענן.
איתי חכמה
34:40 אנחנו אנחנו באיזה אין ברירה, יחסית, כן, אנחנו צריכים לדעת איך להתנהל בתוך הארגון מול נכון.
יפעת גרוס ארביב
34:47 ואז יש המון המון צירים, כן? יש את הציר האישי, יש את הציר הקולקטיבי, החברתי, המשפחתי, העסקי שלכאורה חייב לעמוד בקצב. כלומר, היום חוסר עלימה בקצבים של שמצד אחד השינוי של אנחנו בשינוי, לבין היכולת שלנו לתמוך בשינוי. ברמה הארגונית קצב מטורף של תפיסת ה-AI והטכנולוגיה החדשה. כלומר, זו זו הטרנספורמציה החדשה והמהפכה. מתוך העולם הזה יש את עולם הפרט, כן? שיש גם את המלחמה, הקורונה שהייתה לפני כן, שגם כבר שברה לנו את הפרדיגמה של בית ועבודה, כן? כלומר, אנחנו יכולים כבר לעשות את זה בצורה יותר הוליסטית. היא שברה פרדיגמות. הפרדיגמות האלו הולכות ונשברות עוד ועוד ועוד. אז בעצם יש המון שינויים גם בעולם העסקי, ארגוני, טכנולוגי וגם בעולם האישי וגם בעולם החברתי, הכלכלי, היותר חברתי, הציבורי, ובו זמנית, אנחנו לא מצליחים לשנות את הקבאיים, את התבניות, את התפיסות, את האמונות, את ה את התרבות, את המצפן הפנימי של המערכות האלה.
איתי חכמה
36:28 זאת אומרת, שיש פה ממש חוסר סינכרון בין הצרכים של העובדים לבין התרבות הארגונית. זאת אומרת, זה משהו שקודם כל קשה מאוד לשנות תרבות ארגונית. זה משהו שבאמת צריך לבנות אסטרטגיה כדי לשנות את התרבות, זה משהו להטמיע אותה פנימה, וזה לא תמיד קל. זאת אומרת, שיש עכשיו איזשהו צורך של עובדים, במיוחד של הדור הצעיר, אבל גם אני חושב שזה מחלחל גם לדורות הביניים, של תראו אותי כפרט, כאינדיווידואל. מה אני צריך? מה אני רוצה?
יפעת גרוס ארביב
36:59 כן. יש פה יש פה בעיה אחרת. לכל דור יש בעיה אחרת. בדור הצעיר, הם הם דור שכל כך רגילים לשפה של הצרכים של עצמם, הם לא מיומנים כרגע להתנהל בתוך צרכים מורכבים של מערכת. הם לא, אוקיי? הם רגילים כל כך להגיד זה הצורך שלי, שזה נהדר. אבל כשברגע שיש מורכבות של צרכים, הם שמה הם העולם היותר מיושן, הוא חי כל כך כאילו צרכי מערכת שהוא כבר בכלל לא מחובר לצרכים של עצמו ולא צרכים של של של העובד הצעיר. הוא חי מתוך תפיסה של האמונות המאוד מאוד ישנות של שליטה וכוח וסמכות והיררכיה, גם אם אנחנו כאילו חושבים שלא, אנחנו אנחנו לא, אנחנו לא. ולצערנו, רב, ניהול, כניהול עדיין היום הוא כלי של קידום סטטוס ולא כמיומנות שצריכה שהיא לא לא בהכרח כמיומנות שאיתה אתה אתה אתה בעצם פועל.
איתי חכמה
38:19 לאן לדעתך אנחנו עתידים להגיע עם התרבות הארגונית הנגיד עוד 10 שנים, כשכבר הדור הצעיר הוא זה שינהל?
יפעת גרוס ארביב
38:31 אני חושבת ש אני אני אני קודם כל חושבת ש אני אני באמת רואה את זה טופ דאון ובאטם אפ. אני רואה את זה הרבה יותר ברמת הבאטם אפ כרגע, שברמת הפרט יותר ויותר יתחזק. אוקיי? אנשים יהיו יותר מחוברים, התחילו להיות באמת בתוך מודעות של הקשבה, ורצון לתוך אמון, ובתוך היכולת להבין מה זה תרבות דיאלוגית, משתפת. אין לנו אין לנו את התרבות הזאת. כלומר, בורטיקלים שונים יש, אבל לא בוורטיקל של של עולם העבודה שאני מתעסקת איתו וזה מה שעולם שאני אוהבת וגם כן מובילה. כלומר, זה מתכתב. התקשורת המקרבת, ההקשבה, המודעות העצמית, ה self aware leadership יחד עם מרחב של כל הבורוקרטיה, היא בסופו של דבר תחת אותה מטריה של ניהול מבוסס אמון. לשנות את התרבות ואת התפיסה של פוליטיקה ארגונית. אז אני כן חושבת שגם אנשים מלמטה יתחזקו. אני חושבת שה AI, כלומר, כל המהפכה הזאתי תדרוש, כן? היא ממש תדרוש שינוי במבנים. היא תדרוש שינוי במבנים, כי כי כבר הצורת העבודה לא תתקיים מלמעלה למטה, כלומר, היא תהיה כל כך אורגנית, כאילו, היא תחיה. אז ולשמה זה לשמה זה ילך. אני חושבת שיהיה גם יהיה ניהול באמת מסוג של העצמה ויהיה בכלל עולם מקצועי. כלומר, הניהול יבאמת יתחיל להתפר ל להפריד את עצמו. או שיהיו מנהלים עם תפיסה טיפולית, ליווי של העצמה ואחזקה, פסיליטציה של מרחבי שיתוף. ומי שכאילו הולך לעולם המקצועי, הוא יתמקד בעולם המקצועי. כלומר, הוא יהיה מטר אקספרט בעולם המקצועי. לא יהיה צורך בהיררכיה כל כך גדולה, יהיה צורך במיומנויות שונות.
איתי חכמה
40:34 ואיך את איך את רואה את התקשורת הפוליטית? איך היא תפעל בעצם? כי אנחנו מדברים פה על מקום שהוא יותר פגיע, יותר חשוף. הרי בעבר כשמישהו היה מגלה איזושהי פגיעות, זו הייתה חולשה. היו משתמשים בה. איך היום את רואה את זה מתנהל היום, זה עוד אנחנו נמצאים ממש בתפר, אבל בעתיד.
יפעת גרוס ארביב
40:51 כן. אני אני חושבת שחברות שיבואו וינערו את ההסכמים הישנים ורגע יבנו הסכמים חדשים של תפיסות, כלומר, ואני מדברת ממש, כלומר, ממש ישברו אמונות מאוד מאוד גדולות, כמו של בניית הסכמים בצורה משותפת שלוקחת צרכים. ממש לוקחים מיומנויות של גישור, תקשורת מקרבת, של וזה קורה בהמון ורטיקליים, כן? אז אני חושבת ש לבנות ביחד את ההסכמים החדשים בצורה משותפת יצור זאת התרבות שת תוכל להתקיים. להפוך את כולם להבין להביא את כולם להיות מסונכרנים על המשמעות המשותפת להצלחה, כן?
איתי חכמה
41:42 זאת אומרת, שתהיה פחות מניפולציה, פחות דורסנות ויותר הבנה של
יפעת גרוס ארביב
41:48 יותר הבנה משותפת של מה הוא ההסכם, ההבנה המשותפת שלא חייבים להסכים בכל, אבל עדיין אנחנו מסכימים שזה ההסכם הטוב ביותר למערכת, ומתוך זה פועלים. כך שאם משהו לא מתקיים, אז באים לדבר עליו.
איתי חכמה
42:04 ואז גם הצמיחה למעלה תהיה באמת לפי מה שטוב לארגון ולא לפי מי מוצא חן בעיני מנהל כזה או אחר. חד משמעית.
יפעת גרוס ארביב
42:12 ואני גם מאמינה שקבלת ההחלטות תהיה בצורה הרבה יותר שיתופית, לא בהכרח היא תבוא רק מלמעלה למטה. המבנה ישתנה. המבנה והתשתית תשתנה. כלומר, האמונות, כלומר, ממש המבנים. המבנים וזה אפשרי. אם המבנים שלי ישתנו, ושוב, אתה לא משנה הכל. אתה משנה את מה שלא מטיב איתך ושלא תואם. כלומר, לא מטיב איתך במובן שעושה לך לא טוב בסופו של דבר. חברה רוצה להצליח. אוקיי? אני חושבת שהיום מדברים על זה, אבל מפה, כלומר, אני לא חושבת שיש הבנה למה הוא שינוי טרנספורמטיבי של מערכת הפעלה פנימית.
איתי חכמה
42:54 היא זהה כמו לבן אדם, כמו למי, עוד לא חלחל למטה, את אומרת. לעומק.
יפעת גרוס ארביב
43:00 לא לעומק. כלומר, אני לא חושבת שמבינים את זה. אין עדיין היום את האינטגרציה בין מרחב טיפולי לעולם עסקי.
איתי חכמה
43:09 ואנחנו בדרך לשם, לדעתך?
יפעת גרוס ארביב
43:12 אני רוצה להאמין. אני רוצה למה שנקרא, אני רוצה להדהד את הנישה, את הקטגוריה הזאתי. חד משמעית.
איתי חכמה
43:19 אני כן מרגיש שיש איזשהו שינוי בשנים האחרונות. זאת אומרת, שכן יש איזשהו עצם זה שהנה, גם את עכשיו עם הניסיון העבר שלך, זאת אומרת, שבעבר של לפני שש שנים בסך הכל, זה לא הרבה. היית רחוקה אלפי שנות אור מהמקום הרוחני, ופתאום הגעת וחקרת ולמדת ופגשת את עצמך. והיום את מגיעה לארגונים ונותנת להם את התמיכה הזאת. זאת אומרת, שיש פה פתיחות לזה. חד משמעית. לא, פתיחות יש. אני רואה, אני רואה גם את הצורך. בדיוק. אז אני מאמין שעוד קצת וזה יהדהד וזה באמת יגיע. עכשיו, ברמה הבינלאומית, איפה אנחנו נמצאים? מה את יודעת?
יפעת גרוס ארביב
43:53 אני אני באירופה זה מאוד חזק כל התפיסה של מה שנקרא, reinvented organizations, כאילו, תפיסת ה-self management. self management, ממש self ל לקחת את האחריות האישית. self management זה אומר שאתה צריך אחריות אישית. האחריות האישית אתה צריך להכיר את עצמך ולהכיר היתרונות של שלך והחלונות בדיוק. אז אז זה דורש התפתחות אישית. כן? אתה לא יכול לקחת אחריות אישית ללא התפתחות וללא אחזקה של התפתחות. זה לא עובד. כאילו, אנחנו אנחנו יכולים להגיד שאנחנו אנשים אחראים, זה נכון.
איתי חכמה
44:31 אבל ברגע שיש איזשהו קונפליקט, אנחנו ישר בורחים או זורקים אחריות, כן. כן, אומרים אבל אבל ובאמת אין צדק, זה לא עניין, זה עניין של באמת של בגרות גם, בגרות אישית ולקיחת אחריות. כן. וזה אחרי זה איזשהו ממש ירידה לעומק הפנימי שלך והכירות שלך עם עצמך. אז בעצם זה באיזשהו מקום אני מקווה מאוד שנגיע לזה גם כן שניטוש את המאצ'ואיזם באיזשהו אופן ואת הסמכותיות הישראלית. נגיע למקום שבו נוכל לתקשר טוב יותר עם עצמנו קודם כל, ואז גם עם האחרים. כן.
יפעת גרוס ארביב
45:11 כן. זה זה בא ככה. כלומר, זה זה חלק מהאבולוציה. אי אפשר באמת כלומר, אפשר ב-fake it until you make it, כן? אבל כאילו
איתי חכמה
45:21 את מאמינה בזה?
יפעת גרוס ארביב
45:22 אני אני חושבת שיש אנשים שקל להם ברמה הקוגניטיבית לעבוד. אני לא מאמי מתישהו יגיעו לתקרת זכוכית. כלומר, אם הם לא לוקחים מבינים את עצמם ואת האחריות שלהם, אני חושבת שהם זה לא עובד. אני חושבת שהיום אנחנו מאוד רגישים לאותנטיות. כולנו כאנשים, אנחנו מזהים את זה. אנחנו מזהים למי אנחנו על מי אנחנו סומכים ועל מי לא. בדיוק. אז אז אני חושבת ש שכן אנשים הרבה פעמים לעזרה לשינוי הרגל, יש מי שצריך יכול להתחבר מפה רגע, ויש מי שאומר אני לא מצליח, אבל תגידי לי, נניח, תגידי לי בינתיים כל יום לעשות, אז אם כל יום הוא יעשה, אז הוא יכנס לו לתוך הרגל.
איתי חכמה
46:07 השאלה כמובן אם הוא מחובר למה. כן. זו הנקודה. כי בעיני אם מתחילים עם הפייק, אתה לא תנטוש את הפייק הזה. כי התחלת בזיוף, אתה תמשיך עם הזיוף.
יפעת גרוס ארביב
46:17 אני חושבת שמתישהו זה כן יגיע לבן אדם. כלומר, יכול להיות שהוא לא יכול עוד. אבל עדיף את זה מאשר שאחרי זה זה יגיע אליו. כלומר, אני לא חושבת שיש מסלול ליניארי לשינוי. אני חושבת שאנחנו באמת באמת וגם דברים שהיו לי קלים בעבר, היום אולי יותר מורכבים והפוך. בדברים שהיו לי מאוד מורכבים, היום כאילו אני פשוט לא מאמינה ש שהם היו לי כל כך מורכבים, כן? זה זה זה תלוי בהמון דברים.
איתי חכמה
46:53 ומתחילים באמת בפגיעות, באומץ הזה להעז, לפרוץ, לדבר, לשים את הרגשות, לאפשר לעצמנו להיות ולהישמע. כן. לגמרי. ממש. ממש ככה. ממש ככה.
יפעת גרוס ארביב
47:11 לתת לעצמנו את תשומת הלב של מי אנחנו. כאילו, דע את עצמך. אתה יודע, אנחנו לא יודעים את עצמנו. אנחנו לא משקיעים בזה זמן. וזה מייצר כל כך הרבה בהירות ושקט פנימי וזה כל כך באמת, זה כל כך חשוב וטוב. אני אני מעבר להגיד את זה, כאילו, אני באמת לא יודעת, מה עוד, מה שנקרא.
איתי חכמה
47:32 אני אני מסכים איתך לחלוטין. ובסופו של דבר, כמו שזה גם נושא הפודקאסט שלי, זה גם להראות איך הקול הפנימי שלנו, ברגע שאנחנו נמצאים באיזשהי הבנה, מי אנחנו ומה אנחנו, זה גם בא לידי ביטוי בקול שלנו. כי כשאמרת קודם, כש השתמשת בסימני קריאה, זה בא באיזשהו מקום להגן על הפגיעות שלך. רצית לדבר חזק שישמעו אותך כדי שאף אחד לא יערער אותך. יכול להיות, כן. וברגע שאנחנו בטוחים בעצמנו, אנחנו לא צריכים סימן קריאה בסוף. מספיקה נקודה. או אפילו מדי פעם סימן שאלה של סקרנות כדי להבין מה עובר על הצד השני ולא להיות באיזשהי ודאות מוחלטת מה עובר על הצד השני. כי כמו שאמרת, אנחנו לא אותה מערכת הפעלה.
יפעת גרוס ארביב
48:18 זה נזכרתי עכשיו במשהו שדיברנו כאילו על הפייק, ומה שעכשיו אמרת, אני כן שמה לב המון, מנהלים, כאילו, כל הזמן באים אליי ואומרים לי, כן, אני המנהל, אני אני כאילו בסוף מנהל מנהל שיש לו ביטחון, הוא כביכול מקשיב לכולם, ובסוף הוא מקבל את ההחלטה. ואני אומרת, התבלבלנו קצת פה גם, כן? כאילו, זה גם, זה מהדברים ש כאילו, לימדו בתוך לא יודעת מה, סדנאות פיתוח מנהלים, כאילו, אתה נותן לה, אבל אז לימדו מפה. עכשיו, זה אומר שהבן אדם לא קשוב באמת. הוא רק פשוט למד שהוא צריך כאילו לשתוק, ואז הוא מדבר, כאילו לא התייחס לאף אחד. עכשיו, לא התייחסת לאף אחד, אז מה שווה כל סיפור אהבה הזה, כן? בוא, זה לא יקרה. אף אחד מרגישים את זה ורואים את זה. אז בעצם הרבה פעמים אני שמה לב שממש עושים איך איך אומרים את זה? כאילו, לוקחים כל מיני משפטים או ציטטות או תפיסות ועושים עליהם מניפולציות לא לא לא כנות, לא מחוברות.
איתי חכמה
49:31 וכמו שאמרת, אנחנו יודעים לזהות את הזיוף הזה. מקילומטרים ובמיוחד הדור הצעיר וגם הדור הביניים, גם אנחנו מזהים את הזיוף הזה. כן. וכשמישהו עכשיו יושב, מנהל בכיר ועושה את ההצגה, שהוא כאילו מקשיב, אבל לא מקשיב, ובסוף סותר את כל מה שנאמר והוא הולך עם האמת שלו, כן. אז אתה יוצא החוצה ואומר, אז בשביל מה באתי לישיבה הזאת? כן. כן.
יפעת גרוס ארביב
49:54 ומה שגם לא מבינים, שזה מה שגורם לאנשים להישאר או לא להישאר. זה ממש לא זה לא ההרצאות שנביא, או כי לא זה לא השכר וגם זה לא הרווחה, ולא היוגורטים ולא בדיוק. זה זה. עכשיו, זה, זה אומר שלמנהלים כן יש את האונרשיפ לאנג'מנט, לנאמנות, למשמעות של העובדים. ובעיניי, זה ה-KPI הכי גדול למנהלים שכרגע הם מקבלים רק KPI מה שנקרא עסקי. כי הם לא יודעים, וזה בסדר, כאילו, יש להם שוב, אני אני מייצגת את הקול הניהולי. כלומר, אבל זה לא יכול להיות רק של, זה לא יכול להיות שזה לא כל אחד. זה לא כל אחד וזה לא כובע אחד.
איתי חכמה
50:41 כן. אפשר להיות בכמה קולות בו זמנית ובכמה כובעים בו זמנית ועדיין ליצור מרחב שבו האינדי דיברנו על שיתופיות של העובד, יש את המרחב להביע את עצמו, להגיד מה הוא רוצה, גם אם בסופו של דבר לא תקבל את ההצעה שלו, אבל כן תגיב לה וכן תיתן לה מקום. מבחינתו הוא עשה את שלו. הוא מרגיש שהוא שותף, הוא מרגיש שהוא חלק.
יפעת גרוס ארביב
51:04 נכון. נכון. בסופו של דבר, הצרכים האנושיים הם באמת צרכים קולקטיביים, גלובליים, של באמת של הכרה ומשמעות, אה ולהביא ערך, אה וחיבור ושיתוף, באמת אלו הערכים מאוד הצרכים מאוד חזקים בכולנו. נכון. וכמעט לא לא תמיד, כלומר, כיום אנחנו לא פועלים באסטרטגיות ש תואמות את הצרכים האנושיים. שזה קטע.
איתי חכמה
51:41 יפעת, המון המון תודה. היית השיחה, קודם כל תודה על הפתיחות ועל המקום, את יודעת, שדיברנו על זה, שלא קל להיחשף. אז גם על היכולת להיחשף. השיחה בעיניי מרתקת.
יפעת גרוס ארביב
51:57 תודה איתי.
איתי חכמה
51:58 אז עד כאן, זה הכל שלך ושלך. תודה רבה ליפעת גרוס אריאב שהייתה איתנו כאן בפרק מרתק ונוגע. יחד צללנו למסע אישי של טרנספורמציה, של אומץ לפרק דפוסים ולהתחבר מחדש לכל הפנימי האותנטי. דיברנו על הפער שבין איך אנחנו חווים את עצמנו לבין איך שאנחנו נתפסים בעולם. על הדרך שאיפת עברה מתפקידי ניהול בכירים בהייטק, שם הכל שנצפך כדומיננטי ומלא תשוקה, ועל הדרך שבה היא למדה לנהל את הנוכחות שלה ולשמור את מה שבאמת חשוב לה. הבנו גם איך תקשורת ושיום רגשות וצרכים הם כלים מאוד מאוד משמעותיים ועוצמתיים, ואיך היום היא מלווה מנהלים למצוא את הקול הפנימי שלהם ולחזק אותו במרחב הארגוני והאישי. יפעת, המון תודה.
יפעת גרוס ארביב
52:39 וואו. תודה, תודה, תודה.
איתי חכמה
52:41 שמחתי מאוד.
יפעת גרוס ארביב
52:42 גם אני.
איתי חכמה
52:43 ונשאל אתכם, איזו טרנספורמציה אתם הייתם רוצים לעבור עם הקול שלכם? ומה עוצר אתכם? תודה רבה לכם שהצטרפתם לפרק נוסף של זה הכל שלך ושלך. אני איתי חכמה. אם התחברתם, אשמח שתשתפו גם אנשים נוספים שהפרק יוכל לדבר עליהם. ואם יש לכם רעיונות לפרקים נוספים שקשורים לקול שלנו, אתם מוזמנים לכתוב לי וכמובן להצטרף לקהילה. זה הכל שלך ושלך בפייסבוק. והכי חשוב, אל תפסיקו להקשיב, כן, גם לי, אבל בעיקר לעצמכם ולקול הפנימי שלכם, ותנו לו מקום להישמע בעולם. ביי ביי.