איתי חכמה: זה הקול שלך. זה הקול שלך. זה הקול שלך. שלום וברכות וברוכים הבאים לזה הקול שלך וגם שלך. אני איתי חכמה ואתם במעבדת הקולות. המקום שבו אנחנו מפענחים איך הקול הפנימי שלנו מעצב את האינטראקציה שלנו עם העולם. אחד על אחד בקהל או בכל מקום אחר שבו אנחנו רוצים להישמע. בכל פרק אנחנו מתמקדים בפרוזודיה, בטון, בקצב, כל מה שהופך את הצליל למראה של הנפש. כי בעיניי כמו שאתם כבר יודעים, הקול הוא הכלי העיקרי, העוצמתי ביותר שלנו להבעה, לאותנטיות ולהשפעה. הכל הוא הסיפור האמיתי. אבל רגע, אומרים לי בסדנאות וגם כאן בתגובות לפודקאסט, מה עם שפת גוף? גם השפה הזאת חשובה? מה קורה כשאנחנו רואים תנועה, מחווה או יציבה שסותרות את מה שאנחנו שומעים? האם באמת הגוף מדבר חזק יותר? והאם הוא באמת יותר משמעותי מהצליל, מהאינטונציה, מהאנרגיה שבוקעת מהקול שלנו? כמי שחי ונושם קול, השאלה הזאת מרתקת אותי ורציתי לחקור אותה בדיוק מנקודת המבט הזו. מנקודת מבט שמאמינה בכוח העצום של הקול, אבל מוכנה להסתכל גם על הצד השני. לשם כך הזמנתי היום מישהי שהיא מומחית אמיתית בעולם המקביל, אסתי גרוסמן, מנטורית לעמידה מול קהל ומומחית מובילה בשפת הגוף. בוקר טוב אסתי. [00:00-01:27]

אסתי גרוסמן: בוקר טוב איתי. [01:27-01:28]

איתי חכמה: מה נשמע? [01:28-01:29]

אסתי גרוסמן: איזה כיף להיות כאן. מה אתה חושב? ארגנת לי קהל. איזה כיף. [01:29-01:35]

איתי חכמה: אתה רואה איזה כיף. אז אני אספר איך את עובדת עם אנשים, איך הגוף שלהם מספר סיפור, ובמהלך הפרק את תביאי את הפרספקטיבה שלך על החיבור, על השוני ובעיקר על למה לדעתך שפת הגוף לפעמים מקבלת משקל גדול ואיך היא בכל זאת מתקשרת לכל הפנימי והחיצוני שלנו. זו ההזדמנות לראות את שפת הגוף מנקודת מבט של מומחית, משלימה, תומכת או אולי לפעמים סותרת את העולם הקולי שלי. אז בואו תתכוננו לפרק שבו נחבר את הקול הגוף ונראה איך שתי השפות האלה עובדות יחד, גם אם לדעתי הקול הוא המוביל בתזמורת. מוזיקה ומתחילים. [01:35-02:10]

איתי חכמה: זה הקול שלי. בוקר טוב אסתי. [02:10-02:21]

אסתי גרוסמן: בוקר טוב איתי. [02:21-02:23]

איתי חכמה: מה נשמע? איך אתה הורדות ידיים תגיד? [02:23-02:25]

איתי חכמה: לגמרי. לגמרי, מה זאת אומרת? אני רוצה לאתגר, אני רוצה לאתגר את המחשבה שלנו, של המאזינים. זה כל הכיף בסופו של דבר. [02:25-02:32]

אסתי גרוסמן: הכי כיף. [02:33-02:34]

איתי חכמה: ממש. קודם כל, איך הגעת בכלל לעסוק בעולם הזה? בעולם הזה של עמידה מול קהל, בעולם של שפת הגוף. [02:34-02:41]

אסתי גרוסמן: אתה רואה את החיוך הזה? מי שלא רואה, אני חושבת שיכול לשמוע. מי שמקשיב לנו. זה לוקח אותי ממש, ממש אחורה לילדות. אולי בגן חובה כשהייתי שמש ראשית באחת ההצגות. לא יודעת, נראה לי אחת ההצגות. יש לי תמונה של איזה שמש ראשית. והזיכרון הראשון, הראשון שלי, הוא בעיקר כנראה מכיתה ב', כשהמורה בחרה אותי להדליק משואה בטקס יום הזיכרון. ולמה אני אומרת את זה? אני חושבת, קודם כל, זה היה האימון הרטורי הראשון שלי, א פרופו שמתחבר מושלם עם עולם הקול. אמא שלי ערב קודם בחדר הילדים אומרת לי: אסתי, לדבר לאט וברור. ולתפארת מדינת ישראל. עכשיו, שמעתם כאן את ההפסקה הקולית, נכון? את ה לדבר לאט וברור. אגב, מה היה המקצוע של אמא שלי? [02:42-03:33]

איתי חכמה: מה המקצוע של אמא שלי? [03:33-03:35]

אסתי גרוסמן: קליני תקשורת. [03:35-03:36]

איתי חכמה: מורה! [03:37-03:38]

אסתי גרוסמן: ככה. אתה רואה, אתה בא מעולמות הקול. ודרך כלל אנשים ישר אומרים מורה, מורה. [03:38-03:41]

איתי חכמה: לא, אני ישר הולך קליני תקשורת. מה זאת אומרת? [03:41-03:44]

אסתי גרוסמן: בסדר. ומי שראה אותנו בווידאו, רואה שאני עושה תנועה עם היד. זאת אומרת, שפת הגוף מלווה את הקול שלנו כל הזמן. אז אני חושבת שאותו, אותה בחירה בכיתה ב' ואחר כך לאורך השנים, אני עושה המון תפקידים, או מוצאת את עצמי המון פעמים בחזית הבמה, סוג של ספיקר, סוג של מועצת תלמידים, מועצת תלמידים עירונית בתיכון, בישוב שבו אני גרה. הנהגת הורים, 25 שנה. זאת אומרת, הרבה מאוד מקומות שבהם העברת המסר בשם קהילה, בשם קבוצה, שמה אותי בפרונט. עכשיו, זה לא בהכרח באור הזרקורים, שופוני, אסתי, תראו אותי, אני בחזית הבמה. בזרקורים זה לא, אבל העברת המסר הלאה. בצבא הייתי מדריכה בתנועת נוער, בצבא הייתי מדריכת טיולים. ואני זוכרת שהכל הזמן אמרו לי: תלכי מותאטרון אחרי הצבא, תלכי מותאטרון אחרי הצבא. ואני חושבת שזה עונה על השאלה, מתי, מאיפה פגשתי את הדבר הזה? זאת אומרת, לאורך כל הילדות, הנערות, החיים הצעירים שלי, אני מוצאת את עצמי בחזית הבמה, אני מוצאת את עצמי בהעברת מסרים, אני מוצאת את עצמי משתמשת גם בקול וגם בגוף. בהעברת המסר, בחיבור לקהל שלי, בלהבין מי נמצא מולי ואיזה סוג של אינטונציה ראוי שאני אבחר, איזה סוג של תנועות גוף, ממסד של תנועות הגוף שלי, עד כמה להיות מוגזמת, עד כמה להיות מאופקת. ואני אפילו יכולה לקחת לעניין הקולי את אחד העבודות הראשונות שלי. הייתי עשיתי טלמרקטינג בקידום, בבית ספר של הפסיכומטרי. [03:44-05:34]

איתי חכמה: טלמרקטינג, שזה בעצם קול מוחלט, רק הקול נקי. [05:34-05:37]

אסתי גרוסמן: קול מוחלט, מכירות בעולם הטלפון. [05:37-05:39]

איתי חכמה: קולי. [05:39-05:40]

אסתי גרוסמן: אני זוכרת שהקולגות שלי אמרו לי: אסתי, את מפרטטת עם הלקוחות. ואמרתי: מה פתאום? אני לא מפרטטת איתם. כי אם אמא התקשרה לבקש, אני צריכה את הקורס הטוב ביותר עבור הבן שלי. אז מה היא קיבלה ממני בתשובה? גברת, הגעת למקום הנכון, הקורסים שלנו מותאמים עבור הבן שלך. עכשיו, אני עכשיו מגזימה קצת את הציפייה של האמא. ואם התקשר חייל משוחרר: "אין לי מושג, אמרו לי פסיכומטרי". אח שלי, הגעת למקום הנכון. [05:40-06:12]

איתי חכמה: זאת אומרת, שאת ידעת להתאים את הקול שלך לקהל היעד. [06:12-06:15]

אסתי גרוסמן: בדיוק. עכשיו, מה היו התוצאות העסקיות לדעתך? [06:15-06:19]

איתי חכמה: רווחים. [06:19-06:20]

אסתי גרוסמן: רווחים. מצוינות. אוקיי, סגרתי עסקאות. אז לפלרטט עם [06:20-06:25]

איתי חכמה: בחיבור הזה. [06:25-06:26]

אסתי גרוסמן: בדיוק. אז קודם כל, מי שמכיר את העולם, את המושג רפור, להתאים את עצמנו, לשדר על אותו גל כמו מי שנמצא מולנו, זה לא דווקא רק בשפת הגוף, רק במבט, בקשר עין, זה גם בקול, זה גם בטון, בדברים שאתה מומחה בהם. ורק ככה לסגור את העולם הקריירה שלי, את עיקר הקריירה אני עושה בתפקידי שיווק ומכירות, בעיקר בחברות פארמה. יודעת לפתוח דלתות ולפתוח לבבות, כי אני לא מוכרת תרופות, אני מספרת ללקוחות שלי סיפורים. ודרך זה אני כמובן פותחת את הדלתות והלבבות דרך אותו רפור, ההתאמה הזאת למי שנמצא מולי. תוצאות עסקיות לא איחרו לבוא. וללקראת גיל 50 אני אומרת: וואי, צריך להתקדם, נכון? אז אני בוחרת לעשות שינוי בתפקיד. הגעתי לתפקיד שלא התאים לי. החיוך הזה שאתם יכולים לשמוע אותו גם באודיו. [06:26-07:24]

איתי חכמה: זה חיוך של חופשיות. [07:24-07:27]

אסתי גרוסמן: בדיוק, כבר לא היה שם. ואני בסיפור אחר, ב בוא נגיד, בפודקאסט על סטוריטלינג נספר את שינוי הקריירה שלי. אבל אני פותחת את העסק העצמאי של אסתי גרוסמן מנטורית לעמידה מול קהל בפברואר 2020. [07:28-07:44]

איתי חכמה: חמש שנים. מרץ, קורונה. [07:44-07:46]

אסתי גרוסמן: חמש שנים. כן, ממש. [07:46-07:48]

איתי חכמה: הקורונה יחד עם הפתיחה של העסק יפה. מתנה יפה. [07:48-07:51]

אסתי גרוסמן: אז זהו, אז לא היה לנו עמידה מול קהל, נהייתה לנו ישיבה מול מסך. ואז כמובן, כמובן הקול מקבל הרבה יותר משקל יחד עם הויז'ואל, כי צריך גם לדעת איך לעבור על מסך ו ומשם בסוף ההיסטוריה. משם אנחנו מדברים, משם אנחנו נפגשים. [07:52-08:10]

איתי חכמה: ממש. אז בעצם מתי אני חייב רגע שתשימי לי את הנקודה שבה הבאג הזה, הבאג במרכאות, החיידק הזה של עמידה מול קהל, הבנת שיש לך פה איזושהי ממש שליחות להביא אותה לעולם. מתי הבנת את זה? מתי הבנת שבעצם כל הניסיון העשיר שיש לך בעמידה מול קהל, בהעברת מסרים כבר נמצאים באיזשהו איזושהי חפיפה שאת יכולה להעביר את זה הלאה. [08:11-08:37]

אסתי גרוסמן: זה בשינוי הקריירה שלי נפצעתי ברגל, נדרשתי לעזוב את והעברתי ניתוח. ואני יושבת עם הרגל למעלה אחרי הניתוח בלי פלן B. בסדר? אני מבינה שאני לא חוזרת לתפקיד האחרון שלי. ואני אומרת: אוקיי, מה את עושה שתהיי גדולה? ואז פתאום אני אומרת: רגע, אני יכולה לעזור לצוותים רפואיים להיות מרצים טובים יותר. זה מין יוריקה של וואלה, יש לי מיומנות, אני יודעת שאני טובה בה, אני יכולה להעביר את זה הלאה. [08:37-09:09]

איתי חכמה: זאת אומרת, שהחיים יצרו לך איזושהי פאוזה, איזושהי עצירה יזומה מבחינתם, לא מבחינתך. הגוף אמר: רגע, הולד איט. בוא נבין מה עכשיו הייעוד, בוא נבין מה אנחנו רוצים לעשות, כי אמרת שגם לא היה לך טוב במקום שהיית בו. [09:09-09:25]

אסתי גרוסמן: נכון, התפקיד האחרון לא התאים. [09:25-09:27]

איתי חכמה: התפקיד האחרון לא התאים. זאת אומרת, שהיה איזשהו מצב שהגוף אמר לא מתאים לי, אני צריך רגע הפסקה כדי להבין מה הדבר הבא שאני רוצה לעשות. [09:27-09:34]

אסתי גרוסמן: מה הדבר הבא. וזה הקול הפנימי שאתה מדבר עליו. [09:34-09:36]

איתי חכמה: זה הקול הפנימי בדיוק. [09:36-09:37]

אסתי גרוסמן: קומי ולכי, קומי ולכי, את לא במקום הנכון. ו ו אבל לא, אני חושבת שזה לא הקומי ולכי, זה הפאוזה הזאת של של הבהירות. יש לך מומנות ואת יכולה להעביר אותה הלאה. [09:37-09:50]

איתי חכמה: זה זום מאוד, מאוד חזק. ליצור את ההבנה הזאת. וואו. [09:50-09:54]

אסתי גרוסמן: ממש. [09:55-09:55]

איתי חכמה: זה מדהים. ואני לפני שאנחנו ממשיכים, כי יש פה שאלה שעולה לי. מה הטיפ שלך שאת אומרת עכשיו, כי הגעת לגיל 50 כדי לעשות את השינוי הזה. מה הטיפ שאת נותנת לכל בן אדם שעכשיו שומע אותנו והוא בגיל 20, 30 ו וכבר עכשיו בוער בו לעשות משהו והוא נורא, נורא מפחד? איך אפשר להימנע מהרגע הזה? [09:56-10:17]

אסתי גרוסמן: קודם כל, לעשות. עכשיו, כשאנחנו מדברים על קריירה, אז תמיד יש את הרישרושים האלה של פרנסה, קביעות, משהו מסודר, משפחה, משכנתה. אולי בגיל 20 אין את זה עדיין, אבל אבל קודם כל, באמת, באמת להישמע לאני הפנימי. ואחד הדברים שאני כבר פחות מדברת עליו, אבל כשעשיתי את השינוי, עשיתי גם קורס ייעוץ קריירה. כי אני הייתי פוסט טראומה, נקרא לזה, בחלילה, כן? שלא נדע, אבל פוסט טראומה של בחירת תפקיד לא נכונה לי, שהביאה אותי לאיזשהו משבר גדול. [10:17-10:52]

איתי חכמה: מטלטל, זה מטלטל מאוד. [10:52-10:54]

אסתי גרוסמן: זה לא, לא, זה זה הסיפור לא סופר כאן. אוקיי, היו עניינים גדולים. ואני אמרתי, היום אני, אני נותנת לאנשים, אני אומרת: קודם כל, תלכו לשאול אם אתם לא יודעים במה אתם טובים, מה אתם אוהבים לעשות. וזה הדברים שאני כן לוקחת מעולמות של ייעוץ הקריירה. במה אני טוב? מה החוזקות שלי? מה הערכים שלי? מה הדברים שהם מרכיבים את מי שאני? אם אנחנו לא מכירים אותם, לא מכירים אותם בנו, לכו תבדקו. [10:54-11:24]

איתי חכמה: צריך את החלון הג'וארי של מישהו אחר שיספק לנו את ההסבר במה אנחנו טובים. [11:24-11:28]

אסתי גרוסמן: בדיוק. עכשיו, אני יכולה להגיד לך, אני רואה הרבה מאוד מהלקוחות שלי, שמאוד, מאוד קשה להם לבוא ולהגיד במה אני טוב? מה הדברים האלה שזה הספארק שלי? שם נמצא הניצוץ. ואז אני מציעה תרגיל שאני מפזרת אותו לעולם באהבה גדולה. תכתבו וואטסאפ ל-10 אנשים שאתם מכירים, מתחומים שונים בחיים שלכם. בני דודים, אחות של חברה, השכנה, אחות של חב, לא, כאלה באמת, זירות שונות. חברים מהצבא, חברים מהתנועה, חברים מהתיכון, שכנים, לא משנה. 10 אנשים מתחומים שונים בחיים שלהם. שלכם ותגידו להם: אני עושה איזה קורס או שמעתי איזה פודקאסט שאומר לעשות תרגיל. שתפו איתי פעולה. תכתבו לי בבקשה שלושה דברים שאני טוב או טובה בהם. [11:28-12:20]

איתי חכמה: נהדר. [12:20-12:21]

אסתי גרוסמן: עכשיו, מה אתה חושב שקורה איתי? [12:21-12:24]

איתי חכמה: א', נשלחים יותר משלושה דברים. [12:24-12:27]

אסתי גרוסמן: אנשים משתפים פעולה. [12:27-12:29]

איתי חכמה: בטח. [12:29-12:29]

אסתי גרוסמן: קודם כל, אנשים משתפים פעולה. [12:29-12:30]

איתי חכמה: ברור. איזה שאלה. אם אני הייתי מקבל הודעה כזאת ממישהו שאני מעריך מאוד, ברור שהייתי משתתף פעולה. [12:31-12:36]

אסתי גרוסמן: ואז אנחנו גם מקבלים, בוא נניח 30 תשובות של דברים שאנחנו טובים בהם. ואת אנחנו נתחיל לראות פטרן, נתחיל לראות דפוס שיהיו כמה מהדברים שחוזרים על עצמם בתשובות של כל מיני חלק מהחברים. וזה יכול להתחיל לתת לנו איזושהי תשובה של וואלה, כנראה זה זה, כנראה זה אני, זה זה השיקוף הזה מהסביבה של מה אנחנו טובים בו. ואני חושבת שמאוד, מאוד כדאי להקשיב למה שאנשים אומרים. ולבוא ולהגיד: אוקיי, מה אני מפתח בתחום הזה? ואני חושבת שהיום בעולם הסלשריות גם אם העבודה נותנת לנו למלא ארבעה מתוך חמישה דברים שהם הכי טובים אצלנו, אז תעשו חוג אחרי הצהריים שימלא את הדבר החמישי. תיקחו בעבודה איזושהי התנדבות על מסיבות יום הולדת או להיות זה שמארגן את האיסוף כספים למתנה של מי שפורש או כאילו קחו דברים שמשלימים לכם את הדבר הזה שאתם טובים בו ואוהבים לעשות אותו. [12:37-13:45]

איתי חכמה: ובעיקר גם זה זו יציאה מאזור הנוחות. [13:45-13:48]

אסתי גרוסמן: הרחבה של אזור הנוחות. [13:49-13:50]

איתי חכמה: הרחבה, יפה. [13:50-13:51]

אסתי גרוסמן: הרחבה, הרחבה או השלמה. אפילו השלמה של אזור הנוחות. כי כי אם אם באמת בתפקיד שלנו או במה שמרכיב את החיים שלנו, יש את רוב הגורמים שגורמים לנו לתחושה טובה. אבל חסר מרכיב אחד או שניים. אז אני אומרת, אנחנו משלימים את אזור הנוחות שלנו. [13:51-14:09]

איתי חכמה: אז אני אשלים את מה שאת אומרת. [14:09-14:11]

אסתי גרוסמן: דברים שהם לא מעולם העבודה. [14:10-14:11]

איתי חכמה: אז אני אשלים את מה שאת אומרת, כי מעבר לפידבקים שאנחנו מקבלים מהסביבה, אנחנו צריכים גם לחזק את עצמנו. זאת אומרת, לקחת את כל המידע שאספנו וליקטנו ולשאול גם את עצמנו: רגע, איפה אני רואה את זה? מה אני מזהה בעצמי? [14:11-14:26]

אסתי גרוסמן: נכון. [14:26-14:26]

איתי חכמה: איפה המקומות שבהם חוויתי שהברקתי בהם, שהייתי טוב בהם וקיבלתי פידבקים בזמן אמת מהאנשים שהיו סביבי? ולכתוב את זה גם כן. [14:26-14:36]

אסתי גרוסמן: נכון. [14:36-14:37]

איתי חכמה: אבל אני חושבת שיש דברים שהגיל רק עושה את שלו. נכון. זאת אומרת, רק הרטרוספקטיב נותן לך פתאום להבין כי אתה מבין, מה שאני מספרת לך פה היום, לא ידעתי לספר את זה בגיל 20, או לא, כאילו זה זה רק ב [14:38-14:53]

איתי חכמה: אבל כן, החווית רגעים. הנה, למשל הסיפור הזה של הצבא, חווית אותו בזמן אמת. [14:53-14:58]

אסתי גרוסמן: נכון. [14:58-14:58]

איתי חכמה: לא היית צריכה לשחזר אותו בגיל 50. חווית אותו. חווית את הפידבקים האלה, זה מילא אותך בזמן אמת. זאת אומרת, זה שאת זוכרת את זה. [14:58-15:04]

אסתי גרוסמן: נכון. [15:04-15:05]

איתי חכמה: זה אומר שזה קרה. זה היה מוחשי. [15:05-15:07]

אסתי גרוסמן: המודעות לזה בגיל הזה, אולי היא לא תמיד. [15:08-15:11]

איתי חכמה: נכון, אצלנו, בדור שלי. [15:11-15:14]

אסתי גרוסמן: אז זהו, אבל זה לחלוטין, לחלוטין מחזק איתי את העניין של הקול הפנימי שאתה מדבר עליו. וזה קול שהכי, הכי חשוב להקשיב לו. [15:15-15:25]

איתי חכמה: נכון. אחרת לא יקשיבו לכם בכלל. [15:25-15:27]

איתי חכמה: נכון. ובוא נדבר, בוא נעבור לנושא עצמו, שבו אנחנו בעצם לוקחים את הקול הפנימי שלנו, אם אנחנו עושים את זה בצורה מודעת או לא מודעת, ומבטאים אותו כלפי חוץ. אם זה בקול שלנו, אם זה בשפת הגוף שלנו. ואני רוצה רגע לדבר איתך על הסיבה שלדעתך שפת הגוף מקבלת כל כך בולטות לעומת שפת הקול. איך זה? איך את רואה את זה? [15:28-15:49]

אסתי גרוסמן: אני חושבת שהיום, ולא, לא רק היום, בסדר? אפילו לפני המצאת הטלפון, אנחנו מעבירים מסרים באופן ויזואלי. עכשיו, בכלל כשאנחנו היום בעולם הזה, אתה כבר רואה שתכנים שמועלים בוידאו מקבלים יותר חשיפה מתכנים שהם פוסטים שנאמרים שנכתבים או ניוזלטרים. אנשים עוברים לוידאו. למה? ויזואלי. והרבה פעמים, איך המשפט האלמותי אומר: תמונה אחת שווה 1,000 מילים? נכון? אז למשל, אם אתה רואה עכשיו את החיוך שלי, ואתה יכול לראות כל מיני סוגי חיוך, אתה יכול לדעת מיד אם זה חיוך אמיתי, אם זה חיוך לא אמיתי. אתה רואה את הפרצוף של טראמפ למשל, ואתה מיד יודע אם הוא מרוצה או לא מרוצה. זאת אומרת, החלק הויזואלי תופס היום בעידן שלנו, בטח, המון, המון נוכחות בכל מקום. הכל הופך להיות ויזואלי, ויזואלי, ויזואלי. יחד, מעבר לזה או במקביל, כשאנחנו מסתכלים על האוכלוסייה, לכל אחד מאיתנו יש ערוץ קליטה דומיננטי של מידע. רוב האוכלוסייה, ערוץ הקליטה הדומיננטי שלהם של מידע חשוב הוא ערוץ ויזואלי. כך שזה עוד יותר מחזק ותומך בעניין של למה החיבור הזה של שפת הגוף כל כך משמעותי. יחד עם זאת, נלך אחורה, המצאת הטלפון, אז פתאום הקול כן קיבל והרדיו. הקול קיבל כן איזשהו מקום שהוא חשוב וצריך וחייבים להתייחס אליו. עכשיו, אני מדברת היום בסדנאות פרזנטציה ובכלל, בסדנאות של שפת גוף או הרצאות של השפת גוף. הקול הוא אחד המרכיבים. אני לא יכולה להפריד אותו. [15:49-17:37]

איתי חכמה: ברור. [17:37-17:38]

אסתי גרוסמן: בכלל. יחד עם זאת, כשאני מלווה תנועות ידיים שתומכות במה שהמילים שלי אומרות ותומכות באינטונציה שלי, אני רק מחזקת את העברת המסר. עכשיו, הכל תלוי במדיה. [17:38-17:52]

איתי חכמה: כן, זהו, בדיוק. [17:52-17:53]

איתי חכמה: זה הדבר הבא שבאתי להגיד, הכל תלוי במדיה. כי אם עכשיו אני עומד מול קהל לצורך העניין, ואני נמצא על במה, או בישיבת צוות ואני מנהל אותה, אז אין ספק שיש גם נוכחות לשפת גוף שלי עם הקול. אבל אני אקח אותך למקומות שבהם אנחנו נתקלים ולא מעט. שאנחנו אפילו בהרצאות באוניברסיטה או בכל מקום אחר, שיש מרצים שהם מסתתרים מאחורי הפודיום, בלי כלי עזר, בלי שום מצגות, בלי שום דבר, ומצליחים ליצור אנרגיה קולית מטורפת. אנשים משתוקקים לשמוע כל מה שיש להם להגיד, ואין שום דבר ויזואלי שנמצא מולם. לעומת זאת, יש מרצים שמשתמשים בהרבה מאוד מצגות, הרבה ויזואליה ומרדימים אותנו. הם לא מצליחים ליצור עניין. איך את מסבירה את זה? [17:53-18:42]

אסתי גרוסמן: אז זהו, אז בהתחלה מי שראה אותנו בוידאו, שפקתי כפיים על אלה שהם מסתתרים מאחורי פודיום. אמרתי, כיאלו פודיום הוא באמת מקום להסתתר מאחוריו. [18:42-18:51]

איתי חכמה: לגמרי. [18:51-18:51]

אסתי גרוסמן: ממש מקום להסתתר. וכשאני, ואני חושבת שכשאנחנו עומדים מול קהל, אם אנחנו מסתתרים מאחורי משהו, ועזבו אותי עכשיו כאילו פוליטיקה וכל הנושא הרשמי, מתעלמת מזה כרגע. אנחנו לא פוליטיקאים, אנחנו עומדים מול הקהל שלנו. [18:51-19:05]

איתי חכמה: טוב שכך. [19:05-19:06]

אסתי גרוסמן: נשאיר את זה, מה שנקרא, נחתוך את זה בעריכה, לא מדברים. אבל כשאנחנו באים מול הקהל שאנחנו הכי רוצים לייצר חיבור, רוצים לייצר קשר, ולכן אני מאמינה בכמה שפחות חוצצים בין הקהל לבין מי שעומד מולו. ואחר כך הבנתי את השאלה שלך של אדם שעומד באופן סטטי, לפעמים אפילו יושב. [19:07-19:31]

איתי חכמה: נכון. [19:32-19:32]

אסתי גרוסמן: על הבמה, שום פירטכניקה, שום מצגת, שום דבר. [19:32-19:35]

איתי חכמה: נכון. [19:35-19:36]

אסתי גרוסman: וכולנו קשובים, ואני חושבת ששם יש איזושהי מתת אל שנקראת כריזמה, ש אותה מאוד קשה ללמד. בסדר? זאת אומרת, כשאנחנו באים ללמד, אני מאמינה שעמידה מול קהל זה מיומנות שניתן ללמוד אותה. יש הרבה דברים שהם טכניים, דברים שאתה תתאמן עליהם, אתה תוכל לדעת ולשפר אותם. אני חושבת שגם בעניין הקולי אתה לא סתם אתה מלמד את הסטודנטים שלך והם הולכים ומשתפרים, כי יש מה ללמוד ואפשר להשתפר בזה. [19:36-20:09]

איתי חכמה: נכון. [20:09-20:10]

אסתי גרוסמן: אבל ללמד מישהו היום לדבר בצורה מושכת ומסקרנת בישיבה או מאחורי פודיום, אני הולכת שמונה צעדים אחורה. [20:10-20:20]

איתי חכמה: אני אפתיע אותך, זה אפשרי. [20:20-20:23]

אסתי גרוסמן: זה אפשרי. [20:23-20:24]

איתי חכמה: זה אפשרי, ברגע שמשנים גישה. כי דיברנו על רדיו ואנחנו פה גם בפורמט של פודקאסטים, והנה ועובדה קיימת שהרדיו זה המדיום התקשורתי הכי ותיק שיש מבחינת תקשורת המונים. אחר כך הגיעו הקולנוע והטלוויזיה וכמות הפעמים שהספידו את הרדיו היא מטורפת. עכשיו, לא רק שהרדיו לא מת, הרדיו עבר אבולוציה עם הפודקאסטים, ועובדה שאנחנו נמצאים ויש לך פתאום קורונה, באמת אינפלציה של פודקאסטים וכולם משתמשים בכלי הזה. למה? כי זה דרך נפלאה לבטא את הקול שלנו. עכשיו, לגבי הנושא הזה שאם אפשר או אי אפשר ללמוד, אני יכול להגיד לך מניסיון שלא צריך יותר מדי. מה שצריך פה זה קודם כל לשחרר את הפחדים, את העקבות. להיות אתה. וכשאתה נמצא מול המיקרופון, כמו שאנחנו עושים עכשיו, ואתה מדבר בגובה העיניים ואתה מדבר לבן אדם בצורה אינטימית, כמו שהרדיו יודע, אתה שובה את הקהל שלך. [20:24-21:25]

אסתי גרוסמן: אתה אומר, הסוד שלך הוא לדבר מול אדם בודד ולדמיין אדם בודד מולך? [21:25-21:32]

איתי חכמה: כן. לגמרי, זה קטן, זה אינטימי, וזה מה שמצליח לייצר את היכולת להחזיק קהל. בלי הבומבסטיות, בלי הפאתוס, קטן. [21:32-21:44]

אסתי גרוסמן: קטן. [21:44-21:45]

איתי חכמה: וזה וזה מה שמצליח גם ברדיו. ברדיו הוא לא, אין פאתוס. [21:45-21:48]

אסתי גרוסמן: נכון. [21:48-21:49]

איתי חכמה: למה אנחנו נורא נמשכים להקשיב לאנשים? כי יש פה איזשהו כמה רבדים יותר עמוקים. נכון. דיברת קודם על לראות תמונה ששווה 1,000 מילים. וחיוך וכל השאר. תחשוב על זה. מה אנחנו מצליחים להבין על הבן אדם שמולנו? [21:49-22:04]

אסתי גרוסמן: כשאנחנו שומעים אותו. [22:04-22:06]

איתי חכמה: לא, כשאנחנו רואים אותו קודם. [22:06-22:07]

אסתי גרוסמן: אה, כשרואים אותו. [22:07-22:08]

איתי חכמה: כמה רבדים אנחנו מצליחים ללמוד עליו? [22:08-22:10]

אסתי גרוסמן: נכון. [22:10-22:11]

איתי חכמה: מעט מאוד. [22:11-22:12]

אסתי גרוסמן: מעט. [22:12-22:13]

איתי חכמה: בדיוק ככה. [22:13-22:14]

אסתי גרוסמן: רואים את האריזה. [22:14-22:15]

איתי חכמה: בדיוק, רואים את האריזה, אבל בקול, כמה אפשר ללמוד על הבן אדם דרך הקול? [22:15-22:18]

אסתי גרוסמן: נכון. [22:19-22:20]

איתי חכמה: נכון. [22:20-22:21]

איתי חכמה: וזה ואני מדבר עכשיו לא לויאם קול, אלא להיות. [22:21-22:25]

אסתי גרוסמן: טוב, מה שנקרא, איתי, זו הזמנה לבוא להתארח בפודקאסט שלי. אוקיי? זה, הנה, סגרנו. בסדר, סגרנו. ואני אני לוקחת את זה באמת במקום מאוד, מאוד מעניין לאותה סיטואציה של לשבת מול קהל או לעמוד מאחורי פודיום מול קהל. עדיין אני יודעת שיש אנשים שלא יצליחו מה שנקרא להשיג את ה את אותו אנגייג'מנט עם הקהל, את אותה מעורבות עם הקהל. ואני חושבת שהנקודה שהזכרת זה להשתחרר. כן. זה באמת להיות שם ולא להפסיד שום דבר. שרוב האנשים, לדעתי, לא מסוגלים לעשות. [22:25-23:09]

איתי חכמה: אני ממש מסכים עם זה. האותנטיות היא קשה מאוד. היא קשה. אותנטיות היא יש בתוכה פגיעות וחשיפה ולהוריד מסכות. וזה קשה. [23:09-23:22]

איתי חכמה: מה, מה אתה אומר על כריזמה? [23:23-23:25]

איתי חכמה: מה אני אומר על כריזמה? אני חושב שיש כריזמה שהיא מאוד מוחצנת. זהו שימוש בפאתוס, זהו שימוש באביזרים קוליים. [23:25-23:35]

אסתי גרוסמן: לא, אז היא לא כריזמה. היא לא כריזמה. [23:35-23:37]

איתי חכמה: בדיוק, היא כריזמה מדומה בעיניי. [23:37-23:39]

אסתי גרוסמן: היא טכניקה. [23:39-23:40]

איתי חכמה: היא טכניקה, ממש ככה. אני חושב שכריזמה כשאדם מחובר לקול האישי שלו, ואני באמת ראיתי המון אנשים שכשהם התחברו לקול האישי שלהם, בקטן הם שבו את האנשים, זה לא יאמן. זה באמת אנשים שהיו חסרי ביטחון ואמרו: אין לי מה להגיד ואין לי מה לתת. ופתאום הושטתי אותם מול המיקרופון, מול קבוצה של 15 אנשים. והתחלתי לדבר איתם ולתת להם את המקום לשלוף, בצורה אותנטית, את מה שעובר עליהם באותו רגע. המבטים המזוגגים של האנשים היו שווים הכל. [23:40-24:17]

אסתי גרוסמן: וואו. [24:17-24:18]

איתי חכמה: הייתה השתוממות. [24:18-24:19]

אסתי גרוסמן: הנה, הכנסת לי שפת גוף לתוך ה. הנה. [24:19-24:22]

איתי חכמה: הרי שפת גוף היא חלק בלתי נפרד מחיינו. את רוצה שאני אדבר על הקול? היה שקט. [24:23-24:28]

אסתי גרוסמן: היה שקט. הייתה שתיקה. [24:28-24:30]

איתי חכמה: אבל, הנה, אבל השתיקה היא סופר משמעותית. [24:30-24:33]

איתי חכמה: ברור. תרשה לי לסכם לעצמי, איתי. נושא של אם אנחנו רוצים להקפיץ את הכריזמה שלנו, אני פתאום נופלת לי איזושהי תובנה, שכריזמה היא אותנטיות. [24:33-24:47]

איתי חכמה: לגמרי. [24:47-24:48]

אסתי גרוסמן: היא פשוט אותנטיות, והיא קיימת אצל כל אדם. [24:49-24:52]

איתי חכמה: לכולם. [24:52-24:53]

אסתי גרוסמן: יש את היכולת. [24:54-24:55]

איתי חכמה: ממש ככה. כשנחנו משחררים את המעצור, זהו. [24:56-25:01]

אסתי גרוסמן: וואו. [25:01-25:02]

איתי חכמה: תחשוב רגע, רק לחשוב על המעגל החברים. שנמצאים סביבכם, שמקשיבים לכם. זה לא צריך, אין פה מאמץ. להפך, כשאנחנו מתאמצים אז יש פתאום ניכור. משהו חורק, משהו לא עובד. אלה המקומות שאנשים לא מתחברים אלינו. [25:02-25:21]

אסתי גרוסמן: נכון, נכון, נכון. זה ממש זה. [25:22-25:24]

אסתי גרוסמן: תראה, אני הרבה מאוד פוגשת אנשים שמתמודדים עם ה חוסר ביטחון לדבר מול קהל. אני לא אוהבת את המושג פחד קהל ואנחנו עובדים על זה, אבל אבל ה אני חושבת שאחד הדברים שבאמת הם הם מקבלים אחר כך זה: איפה היית כל הזמן? כאילו מה? כי השחרור הזה והוא מקפיץ גם את העברת המסר בצורה כל כך משמעותית. [25:24-25:51]

איתי חכמה: נכון. [25:51-25:52]

אסתי גרוסמן: לא שיגידו להם פתאום: וואי, הייתם כריזמטיים. אבל בסוף כן, וואי, אני ממש ארשום לזה לעצמי אחר כך. [25:53-26:04]

איתי חכמה: אני ראיתי יש את התוכנית בכאן 11 על שלושה מפורסמים שממליצים על ספרים. [26:04-26:12]

אסתי גרוסמן: אוקיי. [26:12-26:13]

איתי חכמה: לא יודע אם נתקלת בזה. שהם כאילו מוכרים למישהו ספר. כל אחד, יש תחרות בין סלבס, שכל אחד מגיע עם ספר ומוכר לאנשים שנמצאים מולו לפי קהל היעד שנמצא עכשיו. ומה שהוא מבקש ומה שהוא רוצה. ואחד הסלבס זה קוטי סאבג'. ואני מקשיב לו. ולא ראיתי אותו האח הגדול בשעתו, אני רואה אותו מדי פעם בתוכניות. עכשיו על פניו יש לו קול שהוא לא קול כריזמטי מאוד. אבל משהו בכנות שלו כובשת. והנה עובדה, הוא זכה באח הגדול במקום הראשון. כי יש משהו בקוטי סאבג' ובאנשים וזה מראה שכולם יש להם את היכולת באמת להתפס. ול ולקרב לבבות. וזה החיבור. [26:15-26:58]

אסתי גרוסמן: אני אעשה לך חיבור מושלם. [26:58-27:01]

איתי חכמה: ברגע שיש לנו חיבור לקול הפנימי שלנו, הקול החיצוני שלנו, הכריזמה שלנו יוצאת החוצה. [27:01-27:08]

אסתי גרוסמן: בדיוק, ממש ככה. [27:08-27:09]

איתי חכמה: ממש ככה. ואז גם המסרים הרבה יותר מדויקים, כי אנחנו מחוברים כל כך למה שאנחנו רוצים להגיד. [27:10-27:15]

אסתי גרוסמן: נכון. [27:15-27:16]

איתי חכמה: אז אני אשאל אותך באמת אם נחזור רגע לשפת גוף, איך השפת גוף בעינייך יכולה באמת לבטא את הרגש, לחץ, ביטחון, את הרבדים היותר עמוקים, לא את הרבדים ה את המעטפת. [27:17-27:31]

אסתי גרוסמן: אז אני אפריד את זה, בסדר? כי כי אם אנחנו מדברים על עמידה מול קהל בשפת, סליחה, שפת גוף בעמידה מול קהל, שזה פרזנטציה. [27:31-27:42]

איתי חכמה: שזה פרזנטציה. [27:42-27:43]

אסתי גרוסמן: אז זה פרזנטציה. אז אתה תשתמש שם בטכניקות, בסדר? [27:43-27:47]

איתי חכמה: אני מדבר על תקשורת בין אישית. [27:47-27:48]

אסתי גרוסמן: בדיוק. עכשיו, בתקשורת בין אישית, קודם כל, בכלל אחורה אם אנחנו הולכים, שפת הגוף מעבירה לנו מסרים לתת מודע, זה לא בשליטה שלנו הרבה פעמים. וגם כשאנחנו חושבים שאנחנו שולטים, אז פתאום יש איזה הרמת גבה לרגע ופתאום איזה הרמת אף וזה גירוד וכל מה שנקרא זליגות וכל מה שנקרא מימיקות. [27:48-28:16]

איתי חכמה: המימיקות. [28:08-28:09]

אסתי גרוסמן: מחוות או מיקרו הבעות פנים. כאילו, יש את הטוויסטים האלה שהגוף מספר את הסיפור האמיתי של כנראה מה אנחנו מרגישים. עכשיו, שוב, תמיד, תמיד אני סופר, סופר נזהרת. אני לא מתחילה להגיד אנשים משקרים, לא משקרים. זה נותן לי רמזים, זה נותן לי תחושה שמחזקת תחושת הבטן. המילים ושפת הגוף מדברות לי את אותו דבר, לא מדברות לי את אותו דבר. יש התאמה, יש אלימה או אין אלימה. שם כבר מתחיל הדיסוננס הזה. אם מתחיל שם הדיסוננס, אז כנראה שרגע, אני צריכה לעצור, או לא לקחת כל דבר כמובן מאליו. עכשיו, בתקשורת הבין אישית, יש פה שני צדדים. אחד זה מה אני משדרת למי שמולי. [28:16-29:03]

איתי חכמה: נכון. [29:03-29:03]

אסתי גרוסמן: שתיים, זה מה אני קולטת מהצד השני. ואתה יודע מה? אני מוסיפה על זה עוד רובד. מה המטרה שלי בפגישה? בסדר? מה המטרה שלי בפגישה? ואם אני חוזרת אחורה למפלרטטת עם הלקוחות בטלמרקטינג, מה הייתה המטרה שלי בפגישה? לצורך העניין, אם זה היו פגישות פרונטליות ולא שיחות טלפון. אבל עם כל הרופאים והצוותים הרפואיים שעבדתי איתם לאורך השנים, זה להתאים את שפת הגוף שלי ללקוח שלי, כי המטרה שלי היא מטרת מכירה, היא מטרה של להניע בן אדם מנקודה א' לנקודה ב'. זה כמו מטרות בעולם הלמידה. [29:04-29:43]

איתי חכמה: נכון. [29:43-29:44]

אסתי גרוסמן: מטרות שלנו, הרבה פעמים, גם מול הילדים, גם מול המעסיקים שלנו, גם מול בני המשפחה, שכנים, לא משנה, אנחנו בדרך כלל רוצים להניע בן אדם מנקודה אחת לנקודה שנייה. יש לנו מטרה, יש לנו איזשהו עניין, או הרבה פעמים אנחנו משתמשים במילה אינטרס, אבל אינטרס תמיד נשמע קצת. [29:44-30:02]

איתי חכמה: כן, זה נשמע מאוד רציני. [30:02-30:03]

אסתי גרוסמן: ליזי כזה, לא זה, אבל אינטרס זה עניין, יש לנו מטרה לקדם, יש לנו איזשהו עניין שאנחנו רוצים להעביר. [30:03-30:09]

איתי חכמה: תזכור, המטרה היא גם לרוב משותפת. [30:09-30:12]

אסתי גרוסמן: היא משותפת. היא משותפת, זה בסדר. [30:12-30:13]

איתי חכמה: זה לא, זה לא אינטרס רק שלי ואני עכשיו עושה פה מניפולציה. לרוב המטרה היא משותפת. [30:13-30:18]

אסתי גרוסמן: בדיוק. זה לא, זה לא מהמקום הלא מכובד של העניין. [30:18-30:23]

איתי חכמה: נכון. [30:23-30:24]

אסתי גרוסמן: ואז אני אומרת: אוקיי, מה, מה המטרה? אם אני רוצה לשדר הקשבה, אז אני יכולה גם להתחיל לתרגל מימיקות והבעות של הקשבה, ואני יכולה כמובן להיות מקשיבה באופן כנה. [30:24-30:39]

איתי חכמה: זהו, בדיוק. [30:39-30:40]

אסתי גרוסמן: ושזה הדבר הכי, הכי חשוב. [30:41-30:43]

איתי חכמה: זהו, זהו, אני רוצה להתעכב על זה, כי יש הרבה באמת אנשים שמיישמים טכניקות של הקשבה. והטכניקות זה גם בקול, הרבה מאוד חיוויים קוליים של אהמ, אהה, כן. אבל אין להם מושג על מה הבן אדם שמולם מדבר. הם בחוסר הקשבה מוחלט. הם פשוט ממלאים את החלל באיזה כל מיני חיוויים קוליים או באמת במימיקה של הנהון הראש. [30:44-31:07]

אסתי גרוסמן: הנהון, ורגע ולהטות אוזן. [31:08-31:10]

איתי חכמה: בדיוק, בדיוק, ואין להם מושג. עכשיו, זו הקשבה פיקטיבית. וזה בעינייך, דיברת על המקום שבו אני משדר והשני קולט. באמצע יש טווח של רעש. [31:10-31:21]

אסתי גרוסמן: זה הרעש. [31:22-31:23]

איתי חכמה: בדיוק. זה הרעש. עכשיו, כי רעש זה גם מה שאני מוסר. האם יש אלימה בין המסר שלי לבין האופן שבו אני מעביר אותו, שזה גם שפת גוף, גם שפת קול. ומה שאני קולט זה בעצם המקום שבו הפרשנויות שלי. מה אני חושב? האם אני בהקשבה או לא בהקשבה? האם אני כבר עסוק בתשובה שלי? [31:23-31:44]

אסתי גרוסמן: נכון. [31:44-31:45]

אסתי גרוסמן: טוב, הקשבה זה גם כן באמת עניין, עניין שלם. ו ואני, אני חוזרת באמת לעניין של מה, מה המטרה, מה אנחנו רוצים לקדם. אז אחד, אני יכולה לבוא ולהתאים את שפת הגוף שלי למי שנמצא מולי, ושפת גוף זה יכול להיות גם באנרגיות, זה גם בבוויס, כאילו מבחינת הטון דיבור שלי, מבחינת קצב הדיבור שלי. כל העניין של ההתאמה הזאת, אם האדם שמולי ממהר, אז אני לא אתחיל לדבר מאוד לאט, כי אני יכולה לטריף אותו ומה שנקרא, הלכה העסקה, איבדתי את ה, אין לי עניין. [31:45-32:20]

איתי חכמה: אין סינכרון. [32:20-32:21]

אסתי גרוסמן: אין סינכרון בכלל. אז אז שפת הגוף נכנסת פה ככלי עבודה ש שוב. ברגע שהוא טכני והוא רק כלי והוא לא מחובר אליכם, אז כמו שאתה מתאר את זה במושג הקולי, יש רעש לבן, יש משהו שמפריע, והצד השני גם לא יקבל. א פרופו חוסר האלימה בין מה שהגוף אומר למה ש מה שהגוף מספר למה שהפה אומר, הצד השני ירגיש שם שאין אין אמת, אין אותנטיות, אין חיבור אמיתי. המסר שלכם לא יעבור. הטכניקות שלכם לא יעזרו. אוקיי? זאת אומרת, קודם כל להיות אמיתיים ואותנטיים, זה הדבר הכי, הכי חשוב. [32:22-33:04]

איתי חכמה: כי אם מחבר. [33:04-33:05]

אסתי גרוסמן: הכי מחובר. [33:05-33:07]

אסתי גרוסמן: עכשיו, הרבה פעמים, אז זה, בוא נגיד, מה שאני עושה עם שפת הגוף שלי בפגישה. כשאני מסתכלת על שפת הגוף של האדם שמולי, אז חשוב להתחיל לשים לב, בסדר? ואני לא, אנחנו לא נלך ללמד עכשיו שפת גוף בפודקאסט. אבל שימו לב למיקרו הבעות פנים או למחוות קטנות שפתאום משהו ככה, רק תשימו לב, לא תתרגמו מה זה אומר לכם. עכשיו, אני מאמינה ששפת גוף זה השפה שכולנו מבינים, כי נולדנו וזו השפה הראשונה שמדברים איתנו. אמא מחייכת אלינו כשיצאנו מהבטן. חיים דבש, אוקיי? זאת אומרת, זה פה, פה אני חולק עליך. אני חושב ששפת הקול היא הראשונה. [33:07-33:48]

איתי חכמה: כן, נכון, שפת הקול היא כבר מהרחם, אנחנו שומעים. [33:49-33:53]

אסתי גרוסמן: נכון. יאללה, יאללה, אני צודקת. סבבה. אמרתי לך הורדות ידיים גם. [33:53-33:58]

איתי חכמה: כן. [33:58-33:58]

אסתי גרוסמן: אבל הנה, הורדות ידיים וכזה חיוך. אז מה קורה פה? איזה נושא? [33:59-34:03]

איתי חכמה: לא, יש כן גם פה, זה ברוח טובה וזה בכיף גדול. [34:03-34:06]

אסתי גרוסמן: הכל לגמרי זה. [34:07-34:09]

איתי חכמה: מה שנקרא, אתה מאתגר אותי. [34:10-34:11]

אסתי גרוסמן: אני אומר, אתגר זה דבר שהוא טוב, הוא הכרחי. [34:12-34:15]

איתי חכמה: עכשיו, רגע, אתה יודע, אני רוצה עוד לחזק אותך. עוד דבר? [34:16-34:18]

אסתי גרוסמן: כן. [34:18-34:18]

איתי חכמה: איזה מהירות יש יותר? למהירות הקול או למהירות האור? [34:19-34:23]

אסתי גרוסמן: מהירות האור. [34:23-34:24]

איתי חכמה: אבל, אבל, אתה רוצה שאני אתגר אותך עוד יותר? אין בעיה. [34:26-34:29]

אסתי גרוסמן: כן. [34:30-34:30]

איתי חכמה: שפת הגוף, כשאת רואה אותה ממרחק מסוים את מפסיקה לראות שפת גוף. אבל את הקול תמשיכי לשמוע. [34:31-34:37]

אסתי גרוסמן: נכון, נכון, נכון. [34:37-34:39]

איתי חכמה: ו אפשר עוד להמשיך עם האתגרים האלה. בטח. [34:40-34:42]

אסתי גרוסמן: ו אנחנו מה שנקרא, לא נראה פה. זה בטח. [34:42-34:45]

איתי חכמה: בדיוק. מה, מה שאני כן אבל רוצה לומר פה, שקודם כל, תשמחו על האינטואיציה שלכם. זאת אומרת, כשאתם רואים משהו שבבטן מרגיש לכם, משהו לא לגמרי סגור, כאילו, תקשיבו לקול הזה, בסדר? לא בהכרח לקבל על פיו החלטות, עובר, לא עובר, כן, לא, שחור, לבן. אבל תנו לזה דגש ותנסו לחפש עוד תמוכים שיכולים לחזק את הדעה לכאן או לכאן. ובסופו של דבר, המוח שלנו עושה כאלה רמות סינון מטורפות לאינפורמציה. אני חושבת שאני לא רוצה לטעות במספרים, אבל לפני איזה שבועיים העברתי הרצאה. אנחנו בדקה מקבלים משהו כמו 11 מיליון ג'יגה בייט, מיקרו בייט, משהו כזה של בייטים של אינפורמציה. [34:46-35:41]

איתי חכמה: של גירויים. [35:41-35:42]

אסתי גרוסמן: של גירויים מהסביבה, קוליים, דחישתיים. מטורף. ובסוף, מה שאנחנו, מה שהמוח הקוגניטיבי לוקח כדי לקבל החלטות, הוא משהו בין 40 ל-50 פר סקנד. אני לא זוכרת את היחידות, אז אני לא רוצה לטעות. אבל זה כאילו, המוח מסנן, מסנן, מסנן, מסנן. ורובנו, המוח שלנו מסנן את האינפורמציה של שפת הגוף. את הדברים הבולטים, המוחשים. אם בן אדם יושב מולי זקוף או כפוף, אני מבין לבד. אבל אני מציעה פה לאנשים להתחיל להסתכל על המיקרו הבעות פנים. קצת על הגבות, קצת על האף, קצת על חיוך אם הוא בזווית אחת. על גירודים, על על משיכה בכתף פתאומית, על הטייה של שפת גוף, על. [35:42-36:29]

איתי חכמה: זאת אומרת, כל הפלג גוף העליון. [36:29-36:31]

אסתי גרוסמן: כל הפלג גוף העליון, עד הכתפיים, עד ה. כן. כי זה המקומות באמת הפחות מודעים שלנו. [36:32-36:36]

איתי חכמה: הכי פחות מודע זה כפות הרגליים, אבל זה כבר סיפור אחר. ופשוט תתחילו לאסוף לכם רמזים שיכולים לחזק את אותה תחושת בטן. [36:37-36:47]

איתי חכמה: אגב, גם שאלת שאלות יכולה מאוד לחזק את האינטואיציה. [36:48-36:52]

אסתי גרוסמן: נכון, אבל זה כבר לוקח אותנו לא משפת גוף, אלא באמת למילולי. לחלק המילולי של המסר. [36:52-36:57]

איתי חכמה: של שיקוף, של שאלת שאלות. בדיוק. [36:57-36:59]

איתי חכמה: נכון. [36:59-37:00]

איתי חכמה: דיבר, דיברנו קודם גם על הנושא הזה של המחוות, שאנחנו מקשיבים ואנחנו מהנהנים. עכשיו, שנינו עם הפרעת קשב, דיברנו על זה לפני כן. עכשיו, לא יודע אם קרה לכם, שאני לא ידעתי להתמודד עם המתנה, אני זורם איתך. והייתי מהנהן לאנשים ולא היה לי מושג על מה הם מדברים, כי בראש שלי חלפו אלפי מחשבות אחרות. ואני למדתי באמת לתמלל ולהגיד לאנשים: סליחה, אני לא איתך. [37:00-37:32]

איתי חכמה: וזו היכולת שבעצם גם, את יודעת, לבוא ופשוט להגיד לאנשים את האמת כמו שהיא בצורה אותנטית. עכשיו, הרבה מאוד אנשים ממשיכים להנהן למרות שהם לא נמצאים. ואני כן מציע כאן לתמלל את זה. אם אנחנו מאבדים ריכוז, לתמלל את זה שאנחנו לא נמצאים עם אנשים בהקשבה מלאה. [37:33-37:52]

אסתי גרוסמן: נכון. [37:52-37:53]

איתי חכמה: כי לפעמים ה זה שאני עכשיו מדבר ואתה עושה לי תנועה שאתה איתי ואז אני מגלה שאתה לא איתי, הרבה יותר פוגע מלתת. [37:53-38:00]

אסתי גרוסמן: מה אתה אומר? זה נזק שאי אפשר לכמת אותו. [38:00-38:03]

איתי חכמה: זה נזק שאי אפשר לכמת. הייתי עדין, כן, הייתי עדין. [38:03-38:05]

אסתי גרוסמן: היית ממש עדין. [38:05-38:07]

אסתי גרוסמן: זה ממש משהו שכדאי לשקף אותו וכדאי להגיד. יחד עם זאת, אני חושבת שהרבה פעמים, תלוי מה אם מי הפגישה ומה ההיררכיה שאדם שנמצא מולך. עכשיו, אם אנחנו יודעים שהאדם שמולנו הוא, אני מקצינה קצת, טרחן ומרבה לדבר ומרבה זה. אז לבוא מוכנים, ככה לקחת נשימה ולבוא ולהגיד: אוקיי, אני מקשיבה, אולי אני אקטא את רצף הדיבור שלו בשאלות כדי לעשות לי את החוויה יותר מעניינת. [38:07-38:38]

איתי חכמה: כדי להעיץ טיפה את הקצב. כן. [38:38-38:39]

אסתי גרוסמן: כדי להעיץ את הקצב או רגע, אולי לא הבנתי אותך נכון. ואם, מה שנקרא, אם איבדנו את הבן אדם באמצע, שנייה, נראה לי שלא הבנתי אותך נכון. אתה יכול לתמצת לי את זה במשפט אחד? ולנסות לאסוף. עכשיו, פה זה כבר באמת מיומנות של שיח בין אישי ו ואני חושבת שזה גם דברים שנבנים עם הגיל ועם המוכנות לרצות לדעת לשכלל את הנושא של התקשורת הבין אישית. [38:40-39:05]

איתי חכמה: נכון. [39:06-39:06]

איתי חכמה: כששאלת שאלות היא באמת פונקציה כל כך חשובה. הסקרנות. חקרנות. ובעיקר לבוא מנקודת מבט שאנחנו לא יודעים הכל, טיפת צניעות. [39:07-39:18]

אסתי גרוסמן: כן, כן, כן. ושאלות פתוחות. כן. [39:18-39:21]

איתי חכמה: שאלות פתוחות תמיד. תמיד, תמיד פתוחות, לא סגורות אף פעם. ולא גם גם לא חובה תמיד שתהיה שאלה עם סימן שאלה בסוף. גם אפשר איזושהי תהייה. [39:21-39:31]

אסתי גרוסמן: כן. [39:31-39:31]

איתי חכמה: של מה אתה חושב, מה דעתך? אם אני מבין נכון ככה, וכאילו לקחת את זה למקומות שבהם באמת יש איזושהי פתיחות לשיחה ולאפשר לאדם שמולנו לקצת גם לצאת מהתסריט שיחה המקובל אצלו בראש. [39:32-39:45]

אסתי גרוסמן: מה שמתוכנן ומה שזה. [39:46-39:48]

איתי חכמה: בדיוק, לשבור שבלונות. [39:48-39:50]

אסתי גרוסמן: אתה יודע, א פרופו מה, מה, א פרופו הרכבות שרצות בראש. מה פתאום איזה מחשבה חלפה לי תוך כדי השאלת שאלות? שדיברנו על זה בשיחה מקדימה, על המקום של שפת הגוף גם בתקשורת הכתובה? [39:50-40:05]

איתי חכמה: כן. [40:05-40:05]

אסתי גרוסמן: ודיברנו על נושא של האימוג'יס בתקשורת בוואטסאפ. [40:06-40:09]

איתי חכמה: אימוג'יס. [40:09-40:09]

אסתי גרוסמן: עם קריאה, סימן שאלה, שלושה סימני קריאה. [40:10-40:13]

איתי חכמה: שלושה סימן קריאה אדום. [40:13-40:15]

אסתי גרוסמן: נכון. זאת אינטונציה. [40:15-40:17]

איתי חכמה: ברור. זאת אינטונציה. [40:17-40:19]

אסתי גרוסמן: אינטונציה שגם דרך גם פסיק, נקודה, שלוש נקודות, גם כאן יש המון תקשורת בלתי מילולית שעוברת דרך הכתוב. עכשיו, גם פה לא תמיד אנחנו נפרש את הכוונה המקורית של מי שכתב, ופה המקום שלנו לקחת אחריות. כשאנחנו כותבים הודעה, של ודא שיש הלימה בין הכוונה שלנו לאופן שבו האדם שיקבל את ההודעה יבין אותה. [40:19-40:47]

איתי חכמה: יבין אותה והוא יקרא אותה, ואני חושבת שזה באמת המקום גם של האימוג'יס. זאת אומרת, אם אנחנו רוצים להעביר איזושהי הערה בסרקזם, אז אנחנו נוסיף את האימוג'י הקורץ. ואם אנחנו כותבים משהו ולא בטוחים שמבינים שאנחנו עצובים, אז אנחנו נוסיף גם איזשהו פרצוף עצוב. או אם אנחנו רוצים ככה להיות נחמדים, נשלח איזה פרח. ושוב, תלוי מי נמצא בצד השני. האם אנחנו נשלח למנכ"ל פרח? [40:48-41:12]

אסתי גרוסמן: היררכיה מאוד, מאוד חשובה גם פה. [41:12-41:14]

איתי חכמה: אלא אם כן בא לכם לשלוח לו פרח וגם זה בסדר. אולי זה יום האהבה, לא, כן. [41:16-41:20]

אסתי גרוסמן: כמה גרסאות של לבבות יש לנו. [41:20-41:22]

איתי חכמה: בדיוק, זה, וואי, האמת שזה מדהים. כמה באמת, אני ניסיתי להבין מה הגרסה שלי ואין לי תשובה לזה. אני בחרתי חמנייה כי זה מזכיר לי שמש, אבל אני כמעט כבר לא משתמש בפרח. [41:22-41:33]

אסתי גרוסמן: איתי, great minds think alike. [41:33-41:35]

איתי חכמה: כן, גם את עם החמנייה. [41:35-41:36]

אסתי גרוסמן: אבל גם אצלי חמנייה. למה? שמש. [41:36-41:38]

איתי חכמה: שמש, בדיוק. [41:38-41:39]

אסתי גרוסמן: שמש. אתה יודע, וחשבתי אתמול בלילה איזשהו פודקאסט שאני מוזמנת אליו ואני צריכה לבחור שיר. שמש של חנן בן ארי. [41:40-41:49]

איתי חכמה: שמש. אה, שמש. [41:49-41:50]

אסתי גרוסמן: וואו, כאילו שמש. כי יש משהו וזה, אתה יודע מה, זה מחזיר אותי לקול הפנימי שלנו. כל אחד מאיתנו הוא שמש, כל אחד מאיתנו בא לתת לעולם משהו. אמת. כולנו מקרינים, צריכים להקרין את האור הזה החוצה. אחרת אתם מבזבזים את מה שבאתם לעולם. כאילו, סליחה, קיבלתם מתנות לתת. אל תשמרו את זה לעצמכם, מה אתם ים המלח? ים המלח. [41:50-42:14]

איתי חכמה: אל תתקמצנו, אל תתקמצנו על המתנות שלכם. [42:14-42:17]

אסתי גרוסמן: אבל חמנייה, לגמרי חמנייה. [42:18-42:20]

איתי חכמה: כן, כן, ממש אותו דבר. [42:20-42:21]

איתי חכמה: דיברת על אנרגיה. מה שמוביל אותי לשאלה שגם כן עולה לי המון פעמים בראש. אנרגיה, אני יודע שיש אנרגיה קולית. ואנרגיה קולית היא מדבקת. ואני מנסה להסתכל על אנרגיה בשפת גוף ואני לא תמיד מצליח להבין עד כמה האנרגיה הגופנית מצליחה להדביק את האנשים שסביבי. זאת אומרת, אם עכשיו אני אדבר באנרגיות ובשפת גוף מאוד, מאוד גדולה ובומבסטית, אני לא יודע כמה אנשים ידבקו משפת הגוף שלי. [42:22-42:52]

אסתי גרוסמן: מי הקהל? מה הפורום? אני אתן לך דוגמה. אם אנחנו עכשיו ב ב הנה, עכשיו אני גרדתי בצוואר, זה פשוט השערה דגדגה לי כאן עם ה עם המאוורר, שלא יחשבו שמגרד לי פה. [42:52-43:06]

איתי חכמה: נהיית לי מגרד לך פה. מה קרה? [43:06-43:08]

אסתי גרוסמן: לא, אני מתרגמת את שפת הגוף שלי לעצמי, בסדר? יפה. לא, כי גירוד בצוואר זה אומר הישרדות. יש לנו פה את הקרוטיס. אנחנו, ממש ברמה של הישרדות. אני ממש לא ברמה של הישרדות כרגע. אני ברמה של נשיא. [43:08-43:24]

איתי חכמה: מה שהשערה דגדגה לך. [43:24-43:25]

אסתי גרוסמן: של אנרגיה מצוינת. אני חוזרת לעניין של המשרד של תנועות הידיים שלנו למשל. אם אתה עכשיו עומד על במה בהיכל התרבות, הגודל של האולם, הגודל של הקהל, הגודל של הבמה, מכריע, אתה לא יכול להיות שם קטן. אלא אם כן באמת אתה אחד המוכשרים והכריזמטיים שיכולים לשבת על כיסא, כמו דוקטור חיים שפירא למשל, או נועם מנלה שהייתי בהרצאה שלו. ו ושם אחלה. אבל רובנו נדרשים גם להוסיף את שפת הגוף היותר גדולה. אם אתה עכשיו עומד בחדר ישיבות קטן באחת החברות, בסדר? ואתה מתחיל לדבר עם תנועות ידיים בומבסטיות, נסגר איתך. [43:25-44:09]

איתי חכמה: בדיוק. [44:09-44:10]

אסתי גרוסמן: אוקיי, זה לא מתאים. [44:11-44:12]

איתי חכמה: לא מתאים. [44:12-44:13]

אסתי גרוסמן: זאת אומרת, זה חייב להתאים לקונטקסט, לקהל, לגודל של הקהל, למסרים שאתה רוצה להעביר. אם אתה רוצה להעביר פתאום משהו בומבסטי, אז כן, אז הידיים שלך יעשו תנועות בומבסטיות. אבל אם אתה כל הזמן מדבר ככה, כשאתה בא לדבר על משהו שהוא מאוד, מאוד פשוט ורגוע ומתון, לא מתאים. זאת אומרת, ההלימה הזאת בין קצב של התנועות שלנו, בין ה ו עוד פעם, זה תמיד, זה סביב האנרגיה. זה הקצב, זה הגודל של התנועות, זה החדות שלהם, זה ה בסך הכל התנועות, וכמובן תמיד ההלימה שלהם עם הטקסט, עם הקונטקסט, עם עם הסך הכל של המסביב חייב לבוא ביחד. חייב לבוא. [44:13-44:57]

איתי חכמה: דרך אגב, כשאת על במה, ההלימה אצלך מגיעה באופן טכני או בצורה אותנטית? זאת אומרת, היא מגיעה מעצמה או שאת באיזשהו מקום נמצאת באיזה מודעות, כמו שעכשיו כשגרדת הסברת מה המקור של הגירוד. [44:57-45:11]

אסתי גרוסמן: הרוב, הרוב, הרוב הוא, מה שנקרא, אותנטי, זורם, מותאם. כש למשל, בסדנאות אני מסבירה על החלק של תנועות הידיים, אז אני מגזימה, אני מודעת לזה שאני מגזימה את תנועות הידיים כי אני עכשיו מסבירה ואני מדייקת. יש דברים שהם קצת תיאטרליים שא אני מוסיפה אל תוך כן, בנקודות מסוימות. בנקודות מסוימות, כי זה מחזק את המסר. [45:12-45:42]

איתי חכמה: אבל אם עכשיו את מעבירה הרצאה, ואת, כאילו ו אני זורמת. [45:43-45:47]

אסתי גרוסמן: בפלואו. [45:47-45:48]

איתי חכמה: אני זורמת, אני טבעית, אני בפלואו. [45:48-45:50]

אסתי גרוסמן: ואחד הדברים שאני יכולה להגיד לך כשאני מסתכלת על הקלטות שלי אחר כך, אז אני לפעמים מחייכת לעצמי ואני אומרת: כאילו, בואי גברת, את עפה על עצמך. עכשיו אני מזהה דברים בשפת הגוף שלי שמראים שאני עפה על עצמי. עכשיו, מה זה עפה על עצמי? אני נמצאת במקום שלי. אני מחוברת לקול הפנימי שלי. זאת אומרת, אני מממשת את מה שבאתתי להיות פה. בגלל זה אני עפה. אוקיי? זה לא מה. [45:50-46:14]

איתי חכמה: עפה על עצמך בצורה לא, גם עפה על עצמי בצורה חיובית. לא בהלקאה. [46:14-46:19]

אסתי גרוסמן: במקום של חיבור. של, כן, של תחושת ביטחון. [46:20-46:23]

איתי חכמה: של תחושת הפלואו הזה, מי שעוסק בעולמות של הפסיכולוגיה החיובית, אז הפלואו הזה. מתי אני בפלואו? שיש לי כאן, הנה עכשיו גם יש לי כאן, אני גם פלואו, אני. [46:24-46:34]

איתי חכמה: אגב, אני אני חוזר חזרה לבאמת לתחילת השיחה שלנו על הפלואו הזה. זה מה שאמרתי קודם בשיח הזה שאנחנו נמצאים בבית קפה או עם חברים, זה הפלואו. אם אנחנו נשכיל לקחת את הפלואו הזה עם החברים ולהביא אותו על כשאנחנו על במה, כשאנחנו בשיחה בין אישית, זה מקור האותנטיות שלנו. נכון. זה המקום שבו אנחנו מחוברים לעצמנו, כשאנחנו לא חושבים יותר מדי מה הצד השני יחשוב וירגיש ויעשה. אנחנו פשוט נמצאים שם ואנחנו נמצאים באיזשהו קירוב לבבות, כי אנחנו רואים את האדם שמולנו, אנחנו לא מתמקדים רק בנו. [46:34-47:09]

אסתי גרוסמן: נכון. [47:09-47:09]

אסתי גרוסמן: ואני, אתה אומר רואים, ואז זה לוקח אותנו עוד פעם לממד הויזואלי, ואני רוצה לחזק לך את העניין של הקול. גם בשיחות טלפון, חברים, גם בשיחות טלפון, אנחנו יודעים איפה הקהל שלנו נמצא, אם באמת מקשיבים לנו או שהם הלכו חזרו להתעסק במיילים שלהם. [47:09-47:27]

איתי חכמה: מה קורה כשיש שתיקה ארוכה? אתה איתי? [47:27-47:29]

אסתי גרוסמן: מה קורה? [47:29-47:30]

איתי חכמה: אתה איתי? [47:30-47:31]

אסתי גרוסמן: אוקיי? [47:31-47:32]

איתי חכמה: כן, אני מקשיב לך. [47:32-47:33]

אסתי גרוסמן: כן, כן, אני מקשיב. איי, איזה יופי. חשבתי שיש הפרעות בקו. תמיד יש לנו את מי להאשים. אבל זה שווה בדיקה, זה שווה בדיקה. ואו לבוא ולהגיד קודם כל, להתחיל. האם זה זמן נוח לדבר עכשיו? [47:33-47:48]

איתי חכמה: אם שיחה מקוצרת. [47:48-47:49]

אסתי גרוסמן: ואם אומרים לך: כן, כן, קצר, אז דרך אגב, תהיו כן, כן, קצרים. [47:49-47:53]

איתי חכמה: נכון. לא להאריך. [47:53-47:54]

אסתי גרוסמן: לא כן, כן, וואלה. עלה בבלה. [47:54-47:57]

איתי חכמה: בדיוק, כזה. [47:57-47:58]

אסתי גרוסמן: זאת אומרת, וזה א פרופו מחבר אותנו להקשבה. זאת אומרת, ביקשתם רשות, יש לכם כמה דקות, אז תהיו מאוד קצרים, מאוד מדויקים. ולכן אני אומרת כל הזמן גם ללמוד לדייק את המסרים שלנו, כדי להיות מוכנים לכן, יש לי עכשיו שלוש דקות, עד כן, אני עולה לזום, כן, אני עולה לשידור, כן, אני עולה כולנו עולים לזום כל היום. אז אז להיות מאוד, מאוד מדויקים. ו ופשוט באמת תקשיבו למה שהצד השני אומר לכם. אם אנחנו בענייני קול, ולא רק להסתכל איך הוא נראה. [47:58-48:31]

איתי חכמה: נכון. [48:31-48:31]

איתי חכמה: וההקשבה היא באמת פונקציה מאוד, מאוד חשובה, כי אנחנו גם באמת אפשר להבין כל כך הרבה על האדם שמולנו וגם על איך שאנחנו מעבירים את המסר. אני חוזר חזרה למחוות הקוליות. תחשבי כמה אה משמעות יש לצקצוק. [48:32-48:47]

אסתי גרוסמן: ל [48:47-48:48]

איתי חכמה: דבר הקטן הזה. כאיזה מסר אני מעביר לאדם שמולי כשאני או עושה כל דבר. כן. נשימה, להקשיב לנשימה, נשימה, נשימה. ל ולנשימות. וה והחיוויים הקוליים, נגיד, אם דיברנו על טלפון, על טלמרקטינג, על שירות לקוחות, לקוח שמתקשר וצועק ואתה מתחיל לנופף לו ולתת לו איזושהי תחושה שהוא אול, אתה רק מגביר את התסכול, אתה רק מגביר את האנטגוניזם, אתה לא מנסה באיזשהו מקום להקל עליו. אתה או את לא משנה, זה במקום במקום להסתכל על עצמי ולהגיד: איזה חופר. לעשות רגע להבין מה הבן אדם רוצה באמת. מה המסר שלו. [48:48-49:28]

אסתי גרוסמן: לא לשכוח למה אנחנו פה. [49:28-49:30]

איתי חכמה: בדיוק. [49:30-49:31]

אסתי גרוסמן: כן, בענייני שירות זה לזכור רגע למה אנחנו כאן. ומה המטרה? כן. [49:31-49:36]

איתי חכמה: נכון. [49:36-49:36]

אסתי גרוסמן: אני חושבת ש החיבור הזה של הקול ושפת הגוף, אתה יודע, גם דיברנו עליו בשיחה המקדימה על מחקר של אלברט מראביאן. [49:37-49:47]

איתי חכמה: לא רציתי להזכיר אותו, אבל כן. [49:47-49:50]

אסתי גרוסמן: לא רציתי להזכיר אותו, אז אפשר גם לא להזכיר. [49:50-49:53]

איתי חכמה: לא, לא, לא, אין בעיה. [49:53-49:54]

אסתי גרוסמן: אבל אני חושבת ששנינו הסכמנו. אני רק אגיד למי שלא יודע על מה אנחנו מדברים. מחקר שעשה פרופסור אלברט מראביאן, פרופסור 1969, ויש שם שלושה מספרים מפורסמים שיצאו מהמאמר הזה. 7, 38, 55. וכולם משתמשים בהם. [49:54-50:24]

איתי חכמה: 7% מילים, 38% קול, 55% שפת גוף. [50:17-50:23]

אסתי גרוסמן: נכון. ואז אנשים לקחו את זה לקיצון ורק שפת גוף ורק שפת גוף ורק שפת גוף, ואני חושבת ששנינו הסכמנו, זה גם קראנו את המאמר, זה מדבר שם רק על השפעה, על הרגש, במקום שאנחנו רואים את חוסר האלימה בין המילים לבין מה שנאמר. כשאנחנו מעבירים עכשיו דוח כלכלי של רבעון Q2, Q3, Q4, לא משנה, אז הנתונים המספריים, שפת הגוף שם היא לא משנה. אבל כשאנחנו רוצים לחבר אנשים לרגש, שם יש את המשמעות שהקול והאינטונציה ושפת הגוף יהיו מחוברים, ושם שפת הגוף היא באמת הרבה יותר משמעותית. וזה לוקח אותנו למקום של תחושות הבטן הלא נכון. [50:24-51:09]

איתי חכמה: בדיוק, האינטואיציה הזאת, כן. אגב, הוא דיבר על רגשות ועל עמדות. [51:09-51:14]

אסתי גרוסמן: על עמדות, נכון. עמדות. [51:14-51:16]

איתי חכמה: מה אני חושב? בדיוק. עכשיו, גם זה מאוד, מאוד חלדני. מה אני חושב על? אין כאן כמעט מקום של רגש. [51:17-51:23]

אסתי גרוסמן: נכון, נכון, נכון. [51:23-51:24]

איתי חכמה: מה אני מרגיש? זה אחרת. כן. [51:25-51:26]

אסתי גרוסמן: לא, מה, באמת, פשוט היה לי חשוב לנצל את הבמה הזאת לעשות, בסדר? שאני אגיד לך שגם ראיתי אנשים שכבר הפכו את המספרים האלה לגמרי. חוץ מה-55% על שפת גוף, את ה-7 וה-38 כבר ערבבו והפכו שם דברים אחרים. [51:27-51:41]

איתי חכמה: אגב, גם הוא עצמו, הוא עצמו אמר, מראביאן אמר שהמחקר הזה עשו עליו השלכה מאוד, מאוד גדולה, והוא לא שותף להשלכה הזאת. [51:41-51:52]

אסתי גרוסמן: נכון. [51:52-51:52]

איתי חכמה: זאת אומרת, הוא אמר: זה היה מחקר נקודתי על עמדות שהיה נכון לשעתו. וזה הוא, לדעתי, פרסם זמן קצר אחרי שהמחקר הזה פורסם. [51:52-52:01]

אסתי גרוסמן: חבל. [52:01-52:02]

איתי חכמה: זהו, ממשיכים להשתמש בו. בדיוק. כן. [52:02-52:04]

אסתי גרוסמן: אין, תקשיב, זה בדיוק מה שקורה לנו היום. העלית משהו לרשת, שלום, שלום, זה שם. [52:04-52:09]

איתי חכמה: אגב, אני לא צריך לשאול. [52:10-52:11]

אסתי גרוסמן: בדיוק. אבל למה? כי לא היה מאז שום מחקר. לא בדק את האחוזים האלה, לא בדק את ההשפעה בשום צורה. עכשיו, צריך לזכור לגבי מדע ולגבי מחקרים. אמת היא לא אבסולוטית לגבי שום דבר. אמת של מישהו אחד היא לא אמת של מישהו אחר. התחלת את המשפט הזה בהתחלה כשאמרת, שכל אחד יש לו את הפן שחזק יותר אצלו, פן ויזואלי, פן אודיופוני. זה משתנה מאדם לאדם. ולכן אי אפשר להיות חד משמעית לגבי שום דבר. [52:12-52:43]

אסתי גרוסמן: ותמיד, תמיד, תמיד זה תלוי סיטואציה. [52:43-52:46]

איתי חכמה: נכון. [52:46-52:47]

אסתי גרוסמן: ואני חושבת ש באמת ההמלצה שלי, אם אני אומרת בסך הכל, זה פשוט להתחיל להסתכל על שפת הגוף של האנשים ו לא להתחיל לתרגם עדיין מה זה אומר לכם. פשוט להתחיל לזהות שם את הדברים. [52:47-53:01]

איתי חכמה: כנל גם לגבי הקול ולבוא סקרנים. [53:01-53:04]

אסתי גרוסמן: סקרנים, לא יודעים ולא מבינים ולא מפרשים. [53:05-53:09]

איתי חכמה: פרשנות תשאירו לפרשני כדורגל ופוליטיקאים. אתם בחיים עצמם, תהיו סקרנים. ואם אתם לא בטוחים, לשאול. [53:10-53:19]

אסתי גרוסמן: תשאלו. [53:19-53:20]

איתי חכמה: בדיוק. הבנתי אותך נכון? [53:20-53:22]

אסתי גרוסמן: הבנת אותי מצוין. [53:22-53:24]

איתי חכמה: וואו, דיברנו על הרבה, הרבה נושאים וזה יכול באמת עוד שעות לדבר על הפערים האלה וההבדלים ונקודות דמיון בין קול לשפת גוף, וזה באמת נושא מרתק. [53:25-53:37]

אסתי גרוסמן: נכון. [53:37-53:38]

איתי חכמה: ואני אשאל אותך איזה טיפים את נותנת עכשיו לאדם שרוצה להעביר מסר במקום הבין אישי. כשהוא רוצה מצד אחד להיות בפלואו, ומהצד השני כן שיבין איך הוא מעביר מסר דרך שפת הגוף שלו. [53:38-53:52]

אסתי גרוסמן: אוקיי. אז אני חושבת שהדבר הראשון, זה כמו שהתחלנו לדבר על הקול הפנימי. זה קודם כל להיות מחוברים לעצמנו, להבין תלוי סיטואציה, אתה יודע, זה יכול להיות בריאיונות עבודה, זה יכול להיות בשיחת מכירה, זה יכול להיות בשיחות שירות, זה יכול להיות בדייטים, בכל דבר, אוקיי? זאת אומרת, למה אני נמצא פה ו ומה אני מביא איתי? זאת אומרת, מי האני? אוקיי? החיבור הזה לאותנטיות. ואז אמרנו, התובנה שאני יצאתי ממנה היום, זה ככל שאני אותנטית ככה הכריזמה שלנו תלך ותעלה. אז זה. [53:53-54:27]

איתי חכמה: האנרגיה תתפזר, כן. [54:27-54:28]

אסתי גרוסמן: האנרגיה תתפזר. הדבר הזה יקרה. ו ואז ה למה הזה, למה אני פה עוזר לנו להתפקס, סוג של הגדרת מטרה. אבל היא הופכת להיות עסקית, אבל זה מאוד, מאוד חיבור לעצמנו, ההקשבה הזאת לקול הפנימי. הדבר ה שני, זה הנושא של המבטים של קשר העין. כשאנחנו רוצים להעביר מסר, אז צריך. עכשיו, אנחנו בממד שהוא וירטואלי, אבל אני מנסה להסתכל כל הזמן למצלמה, כי הקהל שלי, מי שיצפה בי, נמצא מעבר למצלמה. אני רוצה להסתכל לשם. וכשאנחנו יושבים מול אנשים, אז בעיקר במסרים החשובים, בפאנצ' ליין, בדבר שהכי חשוב לכם להעביר, תשמרו על קשר עין. כי אני לא יכולה לבוא ולהגיד שאני מבקשת עכשיו X או Z מהמנהלת שלי, מהבוס שלי, לא משנה מה, ולהרכין מבט. כי אז יש משהו שלא עובר. המסר לא עובר, התשדורת לא עוברת כמו שצריך. בטח ובטח הנחרצות או האסרטיביות, והיא לא צריכה להיאמר במילים. מספיק קשר עין יציב נותן לנו אלמנט אסרטיבי ו ומבקש עם איזשהו סימן קריאה, בלי להיות יותר מדי כוחניים. יחד עם זאת, מאוד, מאוד למנן את משך קשר העין הרציף והישיר הזה, כי גם זה כבר יכול להיות קצת קריפי. אבל מה שנקרא, בפאנצ' ליין, אתם מסתכלים, מיישרים מבט. לא לנעוץ מבט. [54:28-56:00]

איתי חכמה: לא לנעוץ מבט. [56:00-56:00]

אסתי גרוסמן: רגע וגם תרבותית אבל, בסדר? אני מסייגת. במקומות שתרבותית קשר עין ישיר לא מתאים, לא לעשות את זה. איפה? תלכו לעשות שיעורי בית מי הקהל שלכם. [56:01-56:14]

איתי חכמה: בדיוק, חשוב. מאוד, מאוד. [56:14-56:16]

איתי חכמה: ואני אוסיף עוד משהו לגבי הנחרצות. הנחרצות היא גם בקול שלנו. [56:17-56:20]

אסתי גרוסמן: גם בקול, בטח. [56:20-56:21]

איתי חכמה: גם בקול, נקודה, סימן קריאה, זה בקול. ובפרק אחר אני אצג את ההבדל סימני פיסוק. [56:22-56:27]

אסתי גרוסמן: וגם סימני פיסוק, אבל את ההבדל בין האסרטיביות לאגרסיביות. כי קל מאוד לאבד את זה. זאת אומרת, קל מאוד ללכת למקום אגרסיבי כשאנחנו רוצים להיות אסרטיביים בקול שלנו. [56:27-56:38]

איתי חכמה: זה לפרק אחר. [56:39-56:40]

אסתי גרוסמן: כן, מעולה. [56:40-56:41]

אסתי גרוסמן: זה מה שנקרא, אני עושה לכם קריאה לפעולה, חברים. חזרו לשמוע אותנו. בדיוק. אותנו, את אותך. וגם אותה. מה זאת אומרת? [56:41-56:48]

איתי חכמה: כן. [56:48-56:48]

אסתי גרוסמן: ו והדבר השלישי זה זה באמת האנרגיה שאנחנו מכניסים לחדר, שהיא כמובן מתחברת לדבר הראשון של למה אני נמצא פה ולכריזמה. אני מאוד, מאוד אוהבת ידיים, מאוד, מאוד אוהבת להשתמש בתנועות ידיים. עכשיו, מי שלא מדבר הרבה עם ידיים, זה גם בסדר. אבל לפחות במסרים החשובים, בדברים החשובים שלכם, תתחילו לאמץ איזושהי תנועת יד שתומכת ומחזקת את המסר שלכם. כי אם אנחנו רוצים לחזק משהו, ותראה מה קורה לתנועות הידיים שלי. הם הופכות לפונקט, אני מקווצת אצבעות למי שלא רואה אותנו ורק שומע. היא מחפרת, ומדגישה, ויוצרת סוג של נקודה. כשאתם רוצים לחזק את המסר שלכם, תנועות הידיים כל כך תומכות בזה, ש אני, באמת, יש על זה עבודות ומחקרים, ורואים את זה כל הזמן. הרבה פעמים, א פרופו, למה לא פוליטיקאים, למה פוליטיקאים מחזיקים את הפודיום? כדי שאולי הם לא יעשו גם שטויות עם תנועות הידיים שלהם שישקפו משהו אחר שנוגד את המסר שלהם. שגם את זה ראיתי, בסדר? אז שליטה מסוג אחר. [56:49-58:04]

איתי חכמה: בדיוק, שליטה מסוג אחר. [58:04-58:05]

אסתי גרוסמן: חברים, אם אני מסכמת, תזכרו למה אתם נמצאים. [58:06-58:10]

איתי חכמה: הכי חשוב. [58:10-58:11]

אסתי גרוסמן: חזקו את המסר שלכם, כמובן עם הקול, אבל עם קשר עין, ותוסיפו תנועות ידיים בקפיצת מדרגה הכי, הכי קלה שיש אל מול מה שאתם עושים היום. ואם אתם כבר משתמשים בתנועות ידיים, אז מה יש לי לעשות לכם? [58:11-58:28]

איתי חכמה: שגם פה יש קול, לא שמעו אותי, אבל היא מוחאת. [58:28-58:31]

אסתי גרוסמן: ברור. מוחאת כפיים. [58:31-58:32]

איתי חכמה: אבל במחיאת הכפיים יש קול, זה המפגש בין שפת גוף לקול. [58:33-58:37]

אסתי גרוסמן: אה? [58:37-58:38]

איתי חכמה: אה, מושלם. [58:38-58:39]

אסתי גרוסמן: לא יכולנו לתכנן זאת אחרת. [58:40-58:42]

איתי חכמה: בדיוק. אסתי גרוסמן, המון, המון תודה. איך אפשר למצוא אותך ולפנות אלייך? [58:42-58:48]

אסתי גרוסמן: אז אה, קודם כל כותבים אסתי גרוסמן, גם בעברית, גם ב עדיף בעברית. בואו, אנחנו עברית השפת אם שלנו. בגוגל. אני נמצאת בלינקדאין, בפייסבוק, יש לי ערוץ יוטיוב שאני מעלה שם סרטונים קצרים כאלה, מופרעי קשב, או מתנות קשב שלנו. בכל התחומים שקשורים בהעברת מסרים, בעמידה מול קהל, סטוריטלינג, שדרך אגב סטוריטלינג זה טכניקה אחת של העברת מסרים. נכון. ומי שעשה גוגל, אסתי גרוסמן, ולא מצא אותי, אז הטלפון, 0548884848. [58:48-59:24]

איתי חכמה: כמה חסר. זה פשוט. [59:24-59:26]

איתי חכמה: ובדיסקריפשן יופעו גם כל הלינקים יחד עם מספר הטלפון, שאפשר גם להשיג אותך בקלות. אסתי גרוסמן, המון, המון תודה. [59:26-59:34]

אסתי גרוסמן: איתי חכמה, כמה חוכמה יש בך. [59:34-59:36]

איתי חכמה: היה כיף גדול. [59:36-59:37]

אסתי גרוסמן: ממש. [59:38-59:38]

איתי חכמה: תודה. [59:39-59:39]

איתי חכמה: עד כאן זה הקול שלך ושלך. תודה רבה לאסתי גרוסמן שהייתה כאן איתנו. יחד דיברנו על ההבדל והשוני שבין שתי השפות, שפת הקול ושפת הגוף, העוצמה הקולית והגופנית שיש לכל אחד מאיתנו. ברגע שאנחנו מתחברים לקול האישי הפנימי שלנו, ומצליחים להיות אנחנו בצורה הכי אותנטית, חשופה ופגיעה. על היכולת להשתחרר ופשוט להיות אנחנו, גם בשפת גוף, גם בשפת קול. וגם איפה לומדים על עולם הרגשות הפנימיים טוב יותר? דרך איזו שפה אנחנו מבינים את מה שעובר על הצד השני או על עצמנו? ואיזה פרשנויות אנחנו מקבלים מהודעת וואטסאפ? על כל זה דיברנו בשעה האחרונה. אז אני חייב לשאול אתכם: איזו שפה דומיננטית יותר בעיניכם? שפת הגוף או שפת הקול? אשמח לשמוע את דעתכם ותודה רבה לכם שהצטרפתם לפרק נוסף של זה הקול שלך ושלך. אני איתי חכמה. ואם התחברתם, אשמח שתשתפו גם אנשים נוספים שהפרק יוכל לדבר אליהם. אם יש לכם רעיונות לפרקים נוספים שקשורים לקול שלנו, אתם כמובן מוזמנים לכתוב לי. ואל תשכחו גם להצטרף לקהילה שלנו, זה הקול שלך ושלך בפייסבוק, שם המטרה שלה היא להצליח לבטא את הקול שלנו בנינוחות ובפשטות, ולהיעזר באנשים נוספים ובי כדי לעשות את זה בצורה קלה יותר. והכי חשוב, אל תפסיקו להקשיב, כן, גם לי, אבל בעיקר לעצמכם ולכל הפנימי שלכם, ולתת לעצמכם מקום להישמע בעולם. זה הקול שלך ושלך. עד הפעם הבאה. ביי ביי.